יום רביעי, 16 ביוני 2010

החצי (השני) של אולימפיק, פורט טאוונסנד, אנאקורטז

אחרי כמה דקות בלבד במסלול של Third Beach בחלק המערבי של חצי האי-אולימפיק חוה הבינה שמיצינו את אפשרויות השיטוט ביערות. יערות הגשם מרשימים, אבל נטולי גיוון וכך החלטנו להסתפק בביקור ברובי ביץ' (ביום האתמול) ובמסלול הקצר של Third Beach, להקדים את יציאתנו לאנאקורטז ולהרוויח לילה נוסף בונקובר.
הדרך צפונה לכיוון אנאקורטז ואחריה לקנדה מצריכה שייט במעבורת. מסתבר שלמצוא כרטיסים במעבורת ביום ראשון זה עסק בעייתי - לכן נאלצנו לאלתר ובמקום לילה באנקורטז (אחרי חציית המעבורת) כיוונו את המצפן לפורט טאונסנד שבה טרמינל המעבורת - לא הצטערנו. אבל רגע... לפני שהגענו לפורט טאונסנד, בילינו כחצי יום בחלק הצפוני של הפארק הלאומי אולימפיק.


בהמשך להמלצה בספר של נטע דגני התבייתנו של המסלול הוריקן היל, אבל פלייר הסבר במרכז המבקרים הרתיע אותנו שהנה שוב אנחנו מתכננים אבל לשלג תוכניות משלו והמסלול חסום ובלתי עביר לאנשים בלתי מצויידים (שזה אומר: מגפיים, מקלות סקי, מיני ערדליים משונות ופוזת מטפסים קשוחה). הריינג'ר במרכז הרגיע אותנו מעט, ממרום גילו המופלג הוא יעץ לנו להתחיל את המסלול ולהמשיך עד שהשלג אינו מאפשר והרגיע אותנו שלא מדובר במסלול מסוכן. בנוסף, הוא התלונן על התחממות מזג האוויר בפורט אנג'לס, וציין שבימינו, הטמפרטורה בקיץ עולה לפעמים על 70 מעלות פרנהייט! (שזה בערך 21 מעלות צלזיוס...). איחלנו לו קיץ קריר והמשכנו לכיוון המסלול, עלייה מפותלת במעלה הר, כשבדרך חלפנו על פני עשרות רוכבי אופניים אמיצים אך קצת חסרי אחריות ופה ושם עננים שרבצו על הכביש והשתדלו להסתיר מאיתנו את רוכבי האופניים.
המסלול מתרחש בין הרים מוריקים שבדיוק בשבועות אלו משילים מעליהם את מעטה השלג הכבד שנמס בשמש הצנועה שמופיעה פה לפעמים. לכן הרגע הזה בדיוק משווה להם שילוב יחודי של לבן בוהק וירוק עמוק, כשהשלג נח על ההרים בדפוסים של כתמים שחורים על עור של פרה לבנה. הצמחיה במקומות נדמית כאילו כוח גננות מסור מטפח אותה, והעצים (אשוחים או משהו דומה?) מסודרים על ההרים בשלשות, מוכנים למסדר. נרטבנו קלות מהשלג, אימצנו מעט את הרגליים ואת הריאות ופגשנו בצבי דוגמן שלא נרתע מחברת האנשים וחיפש הזדמנויות חוזרות ונשנות לדגמן.


אחרי המסלול, החלפנו גרביים רטובות ויצאנו לכיוון עיר הנמל פורט טאונסנד ללילה במלון מקומי שהזמנו בערב הקודם.
פורט טאונסנד היא עיירה שנראה כאילו קפאה בזמן. יש לה נמל באווירה ויקטוריאנית ושלל בתים ישנים בסגנון המתאים. מדריכי התיירים מספרים כי פרנסי העיר האמינו שבזכות הנמל שלה, היא עתידה להיות ניו יורק של המערב. אלא שבינתיים דווקא סיאטל לקחה את הבכורה, ואת פורט טאונסנד גילו בעיקר אמנים ותיירים. המבטא האנגלי של המארח שלנו במלון המקומי השתלב היטב בתדמית האנגלו-סקסית של המקום והמלון שהיה פעם בית בושת (וכל חדר בו נקרא על שם גברת כלשהי) עוצב ברוח התקופה ובלא מעט אופי. הלקוחות במכבסה המקומית מכירים אחד את השני ולפחות לכמה מהם זקן פרוע שקשה שלא להדביק לבעליו את התווית של יורד ים (המגפיים והבגדים המוכתמים מחזקים את הסברה). בעלת הבית במכבסה מכירה את כולם, חוץ מאותנו וכנראה שמלבד תיירים שעוברים פה בדרך מתנהלים גם חיי קהילה של תושבים קבועים או מבקרים לזמן ארוך יותר. אחרי הכביסה החיונית, עשינו סיבוב נדל"ן קצר בעיירה (כי באמת אף פעם אי אפשר לדעת מתי נהיה ממש חייבים למצוא פה מגורים) והמשכנו לבורגר התורן בפאב המקומי. הבירות המקומיות לא היו מאוד מוצלחות אבל הנצחון של הבוסטון סלטיקס היווה סימן חיובי לבאות וכך סיימנו את היום כשבחוץ עוד אור והשעה תשע בערב.
שקיעות מאוחרות כאלה הן כנראה פיצוי (הולם?) לשעות הקרות הארוכות שחווים תושבים במקומות צפוניים .
למחרת קמנו מוקדם בכדי להספיק למעבורת היוצאת מפורט טאונסנד לקופוויל (שבאי ווידבי) על מנת להגיע לתחנתנו הבאה הלוא היא אנאקורטז. הים היה שקט ורגוע, מימינינו נראו היטב הרי אולימפיק עטויי השלג. אחרי החצייה במעבורת המשכנו הלאה. תשושים מהקימה המוקדמת (כי בכל זאת אחרי סיום עונת הג'ט לג התרגלנו לטוב, וזה אומר לקום לא לפני 8) גלגלנו את האוטו לכיוון אנאקורטז, חויית נסיעה מיוחדת - כשעה של נסיעה כשהג'יפיאס מראה שאנחנו מוקפים מים משני הצדדים. אכלנו ארוחת בוקר מושחתת, כי לעולם לא רצוי שלוויתן יתפוס אותך על בטן ריקה. לוויתן? כן - התוכנית היא לעלות לשיט של כ5 שעות שמטרה לצפות בלוויתנים מקומיים באיזור האי ווידבי ואיי סאן חואן הרבים ( כ 100 ).

גילוי נאות: אין בהמשך תמונת לוויתן מדהימה שמדגימה את התעלולים הנחמדים שצפינו בהם באותו ים ולכן לא נייסר את הקוראים יותר מדי. השייט היה ארוך והשמש עשתה את שלה והתישה את מרבית הנוסעים בסירה שהגיבו בנמנום מתמשך. אבל לפרק זמן של כשעה בערך, נצפו מספר לוויתנים, משהו כמו 5 או שישה. המראה השכיח של לוויתן הוא הסנפיר (דורסל) שמציץ מהמים שלא מגלה יותר מדי מלבד ההבטחה שבתחתית הסנפיר מסתתר לו בעל חיים ענקי. 90 אחוז מהתצפיות היו כאלה. לרגעים נדירים יותר, ראינו מספר לוויתני אורקה מגיחים מהמים ומשתעשעים במין קפיצת היפוך צידי מרהיבה שמגלה את כל הלוויתנים האלה - שבעצם דומים מאוד לדולפין. מרבית הלוויתנים באיזור מוכרים ויש להם שמות והסטוריה מתועדת. כך זכינו לצפות בראפלס, לוויתן בן 60 ובקפוצ'ינו, לוויתן בשנות העשרים המוקדמות, מגיחים מהמים, קופצים ועושים עיניים ליושבי הסירה (הצווחים בהתלהבות). הציפייה על סיפוני הסירה מעייפת מעט כי הרוח חזקה מאוד וקר, האצבעות שמחזיקות את המלצמה כמעט נושרות מרוב קור והמאמץ ממש לא משתלם - כמעט בלתי אפשרי לתפוס תמונה מוצלחת של לוויתן ובשלב מסויים אנחנו מבינים כי כדאי להתרכז בצפייה ופחות בניסיון לצלם. הלוויתנים שבאיזור מבלים את זמנם בצייד דגים למאכל ומרביצים מדי יום כמה עשרות קילוגרמים של סלמון (אנאקורטז היא בירת שימורי הסלמון העולמי - או משהו שכזה), בין לבין זוכים התיירים על סירות משוטטוטת לצפות בהם מעברים את הזמן בשעשוע כלשהו.



מרוצים, תשושים ומנומנמים אנחנו מסיימים את השייט בערך בשעה 5 ונערכים לקראת חציית הגבול לקנדה, בדרך לעיר ונקובר.

יום ראשון, 13 ביוני 2010

בסוף השמיים, בקצה מערב

ביומנו השלישי בילוסטון נסענו בלולאה העליונה של הפארק, כולל עמק הלאמר. אולי אין שם
גייזרים ובריכות חמות, אבל בעיני זה המקום היפה ביותר בילוסטון. עדיין היה גשום אבל עשינו מסלול בוצי קטן ומלכלך לאגם הטרוטה הקטן והיפה. אחר כך היתה התקהלות על הכביש וכשעצרנו ראינו חיה שטרם הסכמנו אם היא קויוטי או זאב - אבל ריינג'ר שנסע מאחורינו מנע מאיתנו לעצור. די התרגזנו, אבל בהמשך קיבלנו פיצוי בענק - כשהתקהלות נוספת גילתה לנו דוב שחור משוטט לו ליד צומת הכניסה לעמק הלאמר. יובל רץ וצילם אותו מקרוב למרות מחאותי הנמרצות. אפילו היפנים שמרו יותר מרחק.



יובל משתגע מכל הגייזרים והבריכות החמות על שפע צבעיהן, אבל ליבי נוטה אחרי בעלי החיים דווקא. כמה מרגש לראות אותם כל כך מקרוב... למרבה הצער גם היינו עדים למפגש קרוב מדי. מכונית שנסעה לפנינו, במהירות נמוכה אפילו מזו המותרת, האטה פתאום וקלטנו אייל צעיר על הכביש. היינו בטוחים שהוא יספיק לבלום אבל היתה התנגשות צדית ביניהם... האוטו חטף מכה, גם האייל, אבל הוא המשיך לרוץ, ואז עבר שוב לפני האוטו שלנו. זו היתה מכונית קטנה, בניגוד לרוב הטנקים שנוסעים פה בארה"ב, והנהג באמת נסע לאט מאוד, כך שאני מקווה שהאייל יצליח להתאושש...
למחרת בבוקר קמנו, לראשונה בילוסטון, למזג אוויר יפה. נסענו לטיול פרידה מהשמורה, מסלול נחמד ליד נהר ילוסטון המוביל לתצפיות יפהפיות על המפלים. בדרך נצפו זוג אווזי בר מקרקרים זה לזה בשטף.





נפנפנו לשלום לנהרות היפים של ילוסטון, לדרך היפהפיה מהשמורה לעיירה שבה לנו ולכל החיות הנהדרות, והמשכנו לאידהו פולס כדי ללון בה בדרכנו מערבה. למחרת ביקרנו ב"קרייטרס אוף דה מון" - אזור מכוסה לבה שהתקרשה בצורות שונות ממש לאחרונה, לפני 2000 שנה ככה. הצטרפנו לסיור שהדריך הריינג'ר שזכה לשם "יוצמך". לא היה כל כך מעניין. המשכנו בנסיעה לבויזי, שם בילינו ערב קיץ נחמד בעיר הבירה של אידהו, המרכזת 200 אלף איש מתוך 500 אלף בכל המדינה...

למחרת- נסיעה ארוכה ארוכה לאורך אידהו, אורגון הירוקה וואשינגטון, כדי להגיע לשמורה הלאומית הר רייניר. מיקימה נסענו על כביש 12 היפהפה, כשנהר מלווה אותנו לאורך כל הדרך, בינות ליערות שהולכים ונעשים צפופים ועבותים. החדר שאליו הגענו, בעיירונת פקווד, אמנם היה קצת מיושן, אבל ענק, עם חלונות הפונים הישר אל תוך היער. נפלא. את ארוחת הערב סעדנו במקום שישבו בו עוד 4 אנשים מלבדנו, ופצחנו בשיחה עם דון הידידותי, תושב טקומה שיש לו גם בקתה בפקווד. הבנו שיש במקום הזה חודשיים בשנה שהם לא חורף. בדיוק ההיפך מישראל...
למחרת נכנסנו סוף סוף לשמורה ונסענו לאזור הנקרא פרדייז, שם רצינו לעשות מסלול הליכה. אלא ששני ישראלים חפיפניקים שכמונו לא בדקו מראש, וכך לא ידענו שגם לקראת אמצע יוני, האזור עדיין מכוסה בכמה מטרים של שלג. ראינו כמה אנשים שיצאו למסלול, אבל הם לבשו ציוד מרשים ביותר. בדרך לשם, ממש על הכביש, ראינו לפתע תנועה - שהתגלתה כארבעה גורים מתוקים של יצור כלבי כלשהו. הריינג'רית שהראינו לה את התמונות סיפרה שמדובר בגורי שועל אדום, ושאלה בחשדנות אם לא האכלנו אותם. ענינו שכמובן שלא, והיא הסבירה שאמא שועלה רגילה שאנשים מאכילים אותה, ולכן מיקמה את מאורתה לצד הכביש - מה שכמובן מהווה סכנה גדולה לגורים.

בהמשך היום סבנו את רייניר והקפנוהו, נדהמים משפע השלג והקרחונים. לקראת ערב הוא אף נאות להסיר מפסגתו את צעיף העננים ולהצטלם קצת בקלוז אפ.





היום בבוקר המשכנו אל הקצה המערבי של ארה"ב - חצי האי אולימפיק. יערות גשם וחופי אוקיינוס יפהפיים ומבודדים. מה אומר לכם, האמריקאים האלה, לא מזהים הזדמנויות מסחריות. באף חוף כאן אין בית קפה שמשתלט על שטח עצום ומשמיע מוסיקה איומה ברמקולים. למעשה, אין שם כלום, חוץ מגזעי עצים שנפלו, חול אפור וסלעים דרמטיים מזדקרים מהמים.











יום שני, 7 ביוני 2010

חשיפה לצפון



אחרי השהות המגניבה בסן-פרנסיסקו עלינו על מטוס לסולט לייק סיטי, לקחנו רכב ויצאנו לכיוון ג'קסון שנמצאת על שפת הפארק הלאומי גרנד-טיטון. את הדרך איכלסו הנופים הפראים של וואיומינג והרבה מאוד פרות (או: ראשי בקר בשפת הקאובויז). אחרי חמש וחצי שעות נסיעה הגענו העירה למוטל שלנו (מוטל 6), עשינו סיור היכרות קצר עם העיירה וסגרנו את הבאסטה. עוד בשדה התעופה בדרך, גלשנו וגילינו שמזג האוויר הנוח יחסית עומד להתהפך עלינו לרעה ואכן כל הדרך ובהמשך אותו היום ליווה אותנו גשם טורדני ומזג אוויר קר שרק החמיר למחרת.
שמורת הטבע גרנד טיטון היתה אמורה לגלות לנו ביום שלמחרת נוף הררי מושלג אבל את ההרים איתרנו רק מידי פעם מבעד ערפל כבד שליווה אותנו במהלך כל הנסיעה בפארק באותו יום. "מה יש לעשות כשקר ויורד גשם אצלכם?" שאלנו את הריינג'ר בכניסה. "צפו בחיות, הן בחוץ כל הזמן ולא משנה מה מזוג האויר". אחרי גיחה למרכז המבקרים המרשים הרכבנו לעצמנו מסלול בפארק במטרתו איתור הווילדלייפ המקומי (ז"א: החיות!). החיות, אין מה לאמר, נותנות עבודה!
חיש קל פגשנו את הביזונים הראשונים שלנו ומיד לאחריהם צפינו במוס אמיתי בארוחת בראנץ' חגיגית מהסלד בר של עשבי הפארק. אחר-כך צפינו (נדמה לי) במיול-דיר אך באופן כללי מזג האוויר האפור במיוחד לא הותיר הרבה אפשרויות נוף מרגשות. חוה הצטנצנה קצת (אין מה לדאוג, הכל עבר, חזרה לשגרה, לא להבהל) ואת אחר הצהריים המאוחרים בילינו בחנות הספרים המקומית במטרה ליישר את השורות ולספק ליובל ספר (אחרי שסיימתי את "בדרכים" ועזבנו את סן-פרנסיסקו).


בתמונה: ביזונים ניזונים

למחרת, את ההקדמה הלא מרגשת במיוחד של הגרנד-טיטון (אמור היה להיות פנינת הרים יפהפיה אבל מישהו אחר כבר יגלה את זה בעונה קצת פחות ערפילית) חיסלה פתיחה חזקה (סיציליאנית עם פרשים) של הפארק הלאומי ילוסטון.
וואו, מספיק לעבור בשערי הפארק כדי לאתחל את בלוטות ההתרגשות, ילוסטון: הגשמה של חלום.
בכניסה לפארק הופתענו מכמויות השלג בצידי הדרך אבל הגשם שליווה אותנו עד הכניסה פינה את מקומו אחרי 20 דקות ראשונות של נסיעה בפארק לשמש מהוססת (אבל נוכחת) ואקלים בהיר מעט יותר. הצבעים של ילוסטון המשיכו את הפתיחה באישית לוחצת והמפל על אגם לואיס היה הנקודה הראשונה שבה יצאתי בריצה מהמכונית לצלם ירוק עז של אורנים, עשבי ביצה (או נחל) כתומים, שמיים כחולים ומים מפכפכים, שלג בצד הדרך: זריקת אנרגיה נהדרת של הטבע בילוסטון.

בתמונה: אולד פייתפול מתפרץ

אם להיות כנים, את מרבית הזמן בתכנון הטיול העברנו (ז"א: חוה העבירה) בפוקוס על החלק הראשון. ידענו שיש המון מה לעשות בפארק אבל לא באנו בתכנית סגורה מאלף ועד תו. שיחה של 10 דקות עם הרנג'ר במרכז המבקרים הסמוך לכניסה הדרומית סידרה אותנו עם מתווה על ל3 ימים.
ביום הראשון: חצי הלופ המערבי של הלופ הדרומי בפארק - מסיעה בארץ הגייזרים והבריכות התרמיות.
ביום השני: השלמת הלופ הדרומי, עוד גייזרים, עוד בריכות תרמיות, הקניון הגדול של אגם ילוסטון והאגם עצמו.
ביום השלישי (שעוד לפנינו): התמקדות בצפון השמורה.
אולד פייתפול הוא הגייזר הראשון שחזינו בו, בצוותא עם עוד כ 300 איש, 600 מצלמות ו 5000 חצובות חיכינו עד לשעה המיועדת להתפרצות. אחרי המופע האור-קולי המשכנו לסייר בין שאר הגייזרים בשכונה, והתפעלנו במיוחד מהקאסל גייזר. לא ראינו אותו מתפרץ אבל חזינו בדקות ארוכות של אפטר-פרטי קיטורי ועצבני במיוחד.

מה להגיד? קשה מאוד לתאר את הנוף, התפאורה ירוקה ומלאה באורנים קשוחים, ביזונים מסתובבים בין הרגליים ומדי כמה מטרים ישנה בריכה נופחת קיטור וניחוחות גופרית. כל בריכה והצבעים שלה, בהתאם למצאי הבקטריות המקומי, מראה יוצא דופן והזוי. אחרי בירור זריז התחלנו להבים את המכניקה הפשוטה שמאחורי הגייזרים: הפארק משתרע על איזור בו קליפת כדור הארץ מרוחקת רק קילומטרים ספורים ממגמה לוהטת שמחממת את מי הגשמים שחודרים לאדמת הפארק ומחלחלים עמוק עמוק (יש הרבה מקום, תודות לפעילות רעידות האדמה כך וכך מילוני שנים לאחור). כל גייזר יושב על מעין בור\חלל וכשזה מתמלא במים חמים עד שפתו, חלה התפרצות. את שארית היום בילינו בין אגמים חמימים, וחזינו באגן הגיזרים שנקרא מידווי ובו בריכה מדהימה בצבעוניותה (אותה נבקר שוב מחר). מגייזר לגייזר, ביזון לביזון, כבישי נוף משגעים על שפת אגמים שוצפים, גבהות מוריקות ושמיים תכולים נגמר היום. אחרי שיצאנו את הפרק הגענו למוטל שלנו בעירונת שנקראת ווסט-ילוסטון (ובה אין שום דבר מעניין ושום דבר מעניין לאכול).


בתמונה: תצפית על נהר הילוסטון


את היום השני התחלנו לאט. דבר ראשון היה קר בבוקר וזו סיבה מספיק טובה לא לרוץ לצאת מהמיטה, בנוסף שעת השקיעה מאוחרת ( שמונה וחצי, תשע) כך שידענו שנוכל להספיק הרבה שעות פארק היום - ואיזו יום נהדר זה היה.
מיד, אחרי הכניסה לפארק, חוה הרביצה גול מ30 מטר: בולד איגל, נצפה וצולם (אך אויה, מבעד הזום x12 שלנו הוא נראה מטושטש משהו), אבל האמינו לנו: ראה ראינו אותו יושב לו רגוע על ענף ולא מתרגש כהוא זה מכמות צלמי הפפרצי שתקפה אותו. ככה זה כשאתה כוכב.
גול מ30 מטר? זה עוד כלום! חוה המשיכה להפגיז עם מספרת מושלמת. מיד אחרי דקה אותר וצולם קיוטי אמיתי, איזו התרגשות, הפעם התמונה מעט יותר טובה, הנה: כבוד!


בתמונה: קיוטי!!!111

מזג האויר של אתמול נעלם וחזר הגשם והקור. למרות שזה היה מטרד לא קטן, המראות שראינו ביום הזה כל כך מיוחדים וחד-פעמיים ששום דבר לא באמת גרע מהם. נאלצנו לבצע פיקניק תוך-מכוניתי. האמריקאים האלה משוגעים, ראינו רבים מהם במכנסיים קצרים וכפכפים, בגשם שוטף ובטמפרטורות של פחות מעשר מעלות. חלקם אפילו ערכו פיקניק בחוץ. אולי הם אוהבים את הכריכים שלהם רטובים.
מה שעוד מוזר כאן הוא שכנראה יש להם משהו נגד מטריות. האזור מלא בחנויות שמוכרות כל מרצ'נדייז אפשרי של דובים, איילי קורא וביזונים - מכוסות שוט, עבור במגנטים וספרים וכלה בשפע ביגוד חם - אבל מטריות, שמאוד מתבקשות במקום הכה גשום הזה, אין להשיג בשום מקום. הצלחנו למצוא מטריה אחת בפינה נשכחת של חנות, אבל יובל נאלץ להצטייד בשכמייה צהובה מגוחכת, שנזנחה אחרי שני נסיונות.
כאמור, את היום הקדשנו להשלמת הלופ הדרומי בפארק שהתחיל באיזור הגייזרים של נוריס, התפתל מזרחה ודרומה דרך הקניון הגדול של ילוסטון, נהר ילוסטון, נקודת וולקאנו הבוץ, פי הדרקון, בריכות גופרית ושלל פלאים תרמיים, מדיפי ניחוחות ומשפריצי קיטור. בשבע וחצי בערב הגענו שוב לאזור האולד פייתפול, במטרה לסעוד בלודג' שם, אחרי שהתייאשנו אתמול ממצאי המסעדות של מקום הלינה שלנו. מדובר במבנה העץ הגדול בעולם והוא יפהפה, במיוחד בערב קריר, עם חלונות ענק צופים אל הגייזר המפורסם והטבע המקיף אותו. האוכל, בהתאם, רע. אבל נראה לנו שזה המקום להתאכסן בו אם אתם באזור.
אחרי שישבנו בלובי הנוח ודמיינו שעברנו לגור שם, יצאנו לדרך חזרה לווסט ילוסטון. עברנו שוב באזור שנקרא מידווי גייזרס, שם שוכנות בריכות בשלל צבעי הקשת. הערב הקריר הגביר את האדים שעלו מהבריכות והמחזה היה סוריאליסטי לחלוטין - ענני עשן עצומים אופפים את המבקרים, ומדי פעם מגלים את הצבעים הנפלאים על הקרקעית. מזג האוויר התבהר מעט סוף סוף ואיפשר לנו לצלם את השקיעה.


בתמונה: דמדומים בבריכה הפריזמטית



בתמונה: על רקע הקניון הגדול של הילוסטון




בתמונה: שקיעה באגן המידווי גייזרס

יום חמישי, 3 ביוני 2010

סן פרנסיסקו, לא רק מים

אוקיי.... איפה היינו, זה היה יומנו השני בפייג'. החוויה העיקרית מיום זה היתה ללא ספק הביקור בקניון אנטילופ העליון. מדובר בקניון של כמה מאות מטרים בודדים שכולו מכוסה ומחורר סלע, שילוב שיוצר משחקים מיוחדים של אור השמש על קירות הקניון. כאמור, באיזור זה המכונה נבאחו ניישן , ניתנה לבני שבט הנבאחו הזכות לגבות ולשנורר כספם של תיירים תמימים עבור כל מפגש עם סלע, אבן, צמח או רוח (רפאים) ולכן והחוויה כולה (שעה וחצי) עלתה כ62 דולארים. עד הקניון היינו עסוקים בלקטר על המחיר אבל מרגע שהגענו ונכנסנו פנימה התמקדנו בלהטוטי האור והזדמנויות הצילום שהאתר מאפשר. למרות הגזל, זו היתה חוויה מיוחדת שלא היינו מוותרים עליה! המדריך שלנו, נבאחוי אורגינל הסביר לנו כיצד להעביר את המצלמה למצב המיטבי לצילום ומרגע זה, הקסמים התרחשו! ללא ספק, האור הוא המלך של הצילום, וכמעט לא משנה התפאורה, העיקר שתואר בצורה מיוחדת והרי לכם תמונה לתפארת.


את אחר הצהרים והערב בילינו בשיטוט רגלי לחוף אגם פאוול, ליד המלון. היה יפה ושלו כל כך. ליד רציפי הסירות פגשנו כמה אמריקאים שהביאו שתי סירות וציוד רב, ומן הסתם התכוננו לצאת לפיקניק לילי באחד החופים השוממים. הוי, כמה שקינאנו בהם! מה שמיוחד כאן זה שהחוף רגיל ולא מפתיע אבל האגם עצמו עוטף רצועת סלעים שוממה ומבודדת שנראית ממש כמו אדמה של כוכב אחר.

למחרת יצאנו מפייג' אל הגרנד קניון. הצלחנו לדחוס המון בביקור הזה, שנמשך בעצם פחות מ-24 שעות: שני מסלולים של כמה שעות שיורדים קצת אל הקניון, תצפית אל הזריחה וכמובן לשקיעה. הקטע במסלולים בגרנד קניון היא שבהתחלה יורדים ויורדים ויורדים, ובדרך חזרה מטפסים ומטפסים ומטפסים... הירידה קלה לכאורה, אבל כשראיתי מולנו את מגוון ההבעות המותשות וחסרות התקווה של מי שהיה בדרך למעלה, נתקפתי חרדה קלה, שהעיבה במעט על נופי הקניון היפהפיים שראינו. בדרך למעלה גיליתי שיש לי פחד גבהים הפוך: אני מסתכלת למעלה, על החלק שעוד נשאר לי לטפס, ונתקפת סחרחורת... אבל נחשו מה? בכל זאת הגענו, למרות הכל (הערת יובל: קשה, אבל מספק, הנופים מדהימים והמאמץ משתלם).

אחר כך הלכנו עם כל התיירים לראות את השקיעה בהופי פוינט. הגענו מוקדם ותפסנו מקום טוב בשורה הראשונה מול הבמה. להשלמת הסרייה השכמנו למחרת בארבע וחצי ויצאנו לראות את הזריחה בקניון. לא הספקנו להגיע לנקודה המומלצת - יאקי פוינט, נדמה לי - אז ראינו מ"סתם" נקודת תצפית, yavapai, כשסביבנו עוד תיירים טרוטי עיניים וקופאים מקור. בדרך חזרה לחניון ציפתה לנו הפתעה - חבורה של mule deers, מעין איילים שאני מתרגמת ל"יחמור" ויובל מתרגם ל"במבים". עשינו להם בוק נאה של תמונות.

השלמנו את הסיבוב שהתחיל בווגאס וסיימנו באותה נקודה לאחר החזרת הרכב בוגאס, הפעם התאכסנו במלון בלאג'יו. לאחר נהיגה של כ5 שעות ארוכות ומנוחה קלה, הלכנו באותו הערב ל-O למופע קרקסי, אקסטראווגנדי בסגנון אמריקאי מושקע, מקצועי, קיטשי, גדול ומרשים (מתאים: בעיקר לילדים).

למחרת, טסנו לסן פרנסיסקו, שפיזרה את ערפיליה לכבודנו. שכרנו כאן דירה למשך שבוע, בבית דירות בן 100 שנה. הדירה מרווחת מאוד, עם סלון וחדר שינה וכמובן מטבח, והמחיר נע בין 145-120 דולר ללילה. המיקום מרכזי - אפשר להגיע ברגל כמעט לכל מקום בעיר, עם קצת סיבולת לב-ריאה.
סן-פרנסיסקו היא לא מה שחשבתי (יובל). לא כרך גדול וסואן כמו ניו-יורק אלא עיר בבניה נמוכה, רגועה ופחות רשמית ששאלה מלונדון את אפקט הערפל.
האנשים בסן-פרנסיסקו לוקים בשפעת מקומית שמחייבת אותם להפעיל אמצעים רפואיים מיוחדים - המריחואנה הרפואית: כולם נרפאים בעזרתה, (הריח ברחוב מזכיר עיר מסויימת באירופה).
בבוקר הראשון בעיר היה לנו יום ים - אמנם התחלנו בטיפוס מפרך של מיליוני מדרגות למגדל קויט, אבל המשכנו ברציף 39 - שאותו מאכלסת להקה עצלה, גסה ומשעשעת במיוחד של אריות ים. לאחר שלמדנו לחקות את תרועת אריה הים (נשמעת כגיהוק ארוך ובוטה במיוחד) המשכנו למה שקראתי לו "רציף הבנים", היכן שאפשר לבקר בצוללת פאמפניטו, ממלחמת העולם השנייה, ואז במוזיאון המכאני - שמכיל המון המון מכונות משחקים. יש שם מכונות בנות 100 שנה, כאלה שמכניסים רבע דולר והן מנגנות, או מפעילות המון בובות, או מנבאות עתידות, אבל החלק הנחמד יותר הוא מכונות משחקי מחשב, כאלה משנות השמונים, עם מרוצי מכוניות, ושלל משחקי מכות ויריות - נוסטלגיה מהנה למי שגדל על הדברים האלה.

בערב הלכנו למשחק של הסן-פרנסיסקו הג'יאנטס. מה אומר - בייסבול זה לא ספורט כל כך מעניין, אבל היתה חוויה אמריקאית למהדרין, כולל המצלמה שמחפשת זוגות כדי לצלם אותם מתנשקים, וכולל השלטים שמבקשים מהקהל: make noise.

למחרת טיילנו באזור נורת' ביץ', עם שפע נופים למפרץ, ובצ'יינה טאון מהממת החושים. חוייה מיוחדת במינה ציפתה לנו ביום שני, אז התקיים ברובע המישן בעיר קרנבל רב תרבותי - המון רחובות נחסמו לטובת שפע רקדנים, נגנים וסתם אנשים בשלל תלבושות בכל הצבעים, ריקודים מכל המינים ומוסיקה בכל המקצבים. כמה יפה לראות איך כל תרבות בעיר הזו שומרת על גאוותה, אבל כולם גאים גם להיות אמריקאים. ניסיתי לדמיין קרנבל רב תרבותי שכזה בתל אביב: הפולנים, התימנים, המרוקאים, היקים... איכשהו, אני לא רואה את זה קורה.

שוטטנו המון בעיר, הלכנו למקומות רבים ברגל: למגדל שבו נראה ציור קיר גדול של דייגו ריברה, לחופי האוקיינוס הפאסיפי, לרחובות הייט ואשבורי הצבעוניים, לצ'יינה טאון התוססת והרועשת..., לג'פאנטאון הסטרילית, להייט (מחוז ההיפים לשעבר), לאושן ביץ, לגולדן גייט פארק, לשכונת פרסידיו (שם רצינו לצפות בגשר הזהב אבל הערפל התנגד והעלים את הגשר).
סן פרנסיסקו היא ערב רב של שכונות כל כך שונות זו מזו, והיא הותירה עלינו רושם של מקום נעים וקליל - אם כי העוני וההומלסים נוכחים פה, בעיר שחרטה על דגלה את השלום, הסברת הפנים ואיכות הסביבה, בכל פינה. וכולם כאן נחמדים כל כך.
מחר יוצאים לכיוון ילוסטון. נדמה שראינו כמעט כל פינה בעיר, ובכל זאת, עזיבתה צובטת את הלב. נקווה שהגייזרים ישטפו את העצב החוצה.

יום ראשון, 30 במאי 2010

אגם בלב המדבר

את מחצית היום הראשונה של היום השני שלנו במואב שביוטה היפה הקדשנו לשייט ראפטינג בנהר הקולורדו. בחרנו באופציה הרגועה ביותר לפחדנים אחרי שקיבלנו אישורים חוזרים ונשנים לכך שאולי נושפרץ אך בשום פנים ואופן הראפט לא יתהפך על יושביו. ואכן, נהר הקולורדו המפורסם נמצא בעונה זו במצב רגוע למדי - כנראה שהשלגים טרם הפשירו. היה שיט שקט ושלו למדי, מלווה כמובן בנופים ופה ושם הצביעה המדריכה-שייטת שגם היתה אחראית על המורל על אחוזות נופש שבהן משלמים 400 דולר ללילה על שפת הנהר, או על בית שאמור להיות בבעלותו של ג'ון טרבולטה. היה חם...
אחרי הצהריים יצאנו לדרוש בשלום הסמל הידוע של יוטה - קשת הדליקייט ארץ', השוכנת בפארק הלאומי ארצ'ס, על גבעה מרוחקת. הטיפוס בשמש אחה"צ היה מפרך, ובסוף בסוף, כשהתגלתה הקשת מעבר לפינת סלע, התברר שהיא מקבלת את שפע האורחים ברוח עזה שאיימה להעיף את היפניות הדקיקות לתהום והטיחה חול בפנים. ועדיין, במקום השתרך תור ארוך של כל אלה שביקשו להצטלם למרגלות הקשת בענן.

למחרת עזבנו את מלוננו הנעים והנוח במואב, ויצאנו אל מחוז נידלס שבקניונלנדס. הדרך ארוכה, אבל יפה מאוד, וכשנכנסים לתחומי השמורה מצטרף לנופי המדבר עמק ירוק יפהפה. גולת הכותרת הוא ללא ספק סלע הניוזפייפר - שם השאירו אינדיאנים קדמונים שפע סיפורים, שלצערנו כיום איש לא יודע לפענח אותם.

ואם חשבנו שעברנו כבר בכמה וכמה חורים מרוחקים, מקום הלינה שלנו לאותו ערב, מקסיקן האט שעל גדות נהר הסן חואן, היתה החור הנידח מכולם. מוטל לא משהו, שתיים ורבע מסעדות שמנצלות היטב את הריחוק מהציוויליזציה והגרוע מכל - חיבור אינטרנט שלא עובד. מכאן תיכננו לבקר במוניומנט ואלי, שזכה לשפע שבחים במדריכי התיירים, שהזכירו שוב ושוב כיצד התפרסם בסרטים (פורסט גאמפ, מערבונים) ובפרסומות (איש המרלבורו). אלא שתצורות הסלע האדומות המרהיבות מרהיבות קצת פחות לעיניים שכבר השתאו לנוכח פלאי זאיון, ברייס והקניונלנדס, וכדי להוסיף לכך, הגענו לשם בעיצומה של סופת חול באווירת סוף העולם, שחיסלה כל סיכוי לטיול במקום.

את הפיצוי קיבלנו למחרת, כשחצינו את הגבול לאריזונה והגענו לאגם פאוול היפהפה ומרובה השלוחות, אגם מלאכותי שנוצר לאחר הקמת סכר גלן על הקולורדו. התמקמנו במלון עם נוף לאגם, ויצאנו לשיט של כשעה וחצי בין הקניונים שבתוכם מתפתל האגם. כל השטים היו מצוידים במצלמות על, כאלה ששוקלות 5 קילו לפחות. ראינו כבר הרבה צלמים עמוסי ציוד במסלול הזה, אבל כאן התופעה הגיעה לשיא, כשבמשפחה של חמש נפשות, לכל אחד היתה מצלמה משלו. גם זוגות רבים מטיילים עם מצלמה לכל אחד, ואפילו חצובות אישיות... אין מה לומר, השיט הזה סיפק פוטו-אופ רבות במיוחד.

השקיעה על האגם נהדרת והצבע של האגם הכחול ממש זורח על רקע הנוף המדברי. מזכיר קצת את ים המלח, רק הרבה יותר מרשים ויפה, וכאן באמת יש תיירים, וגם מים... אחרי כל המראות היפים בזאיון, ברייס וקניונלנדס, אגם גדול על רקע המדבר הוא עוד נוף ייחודי שמחכה לתיירים שחששו שמא הם כבר שבעים ממראות המדבר של יוטה. אז אם אתם באזור, אל תדלגו על האגם. כדאי גם להגיע בקרוב: לפי מהדורת הלונלי פלאנט מ-2008, האגם איבד 50% ממימיו מאז 1999...

יום שני, 24 במאי 2010

ממאדים למואב



לפעמים הג'ט לג הוא ברכה. כשקמים בחמש בבוקר אפשר להספיק המון דברים - להתעדכן ולעדכן באינטרנט, לדבר עם ההורים בסקייפי ולהתייצב ראשונים בשמורת הטבע. כך היינו לבדנו כמעט בשמורת ברייס שביוטה. ההרגשה להלך בנופי הירח האלה היא כאילו נחתנו זה עתה בחללית בכוכב אחר. המצלמה פעלה נונסטופ, כשהמראות היפים באמת מתגלים עם תחילת הטיפוס חזרה בגני המלכה. כאן התגלעו חילוקי דעות בשאלה מי יותר יפה - אבא או אמא? אני מצדדת בברייס, ויובל בזאיון.

אכלנו סנדוויצים על ספסל שחיכה לנו בנקודת הסיום, סאנרייז פוינט, כשמאחורינו עוברים עשרות התיירים המאחרים לקום, ויצאנו לדרך הארוכה אל מואב, דרך השמורה של גרנד סטיירקייס אסקלנטה. בדרך עברנו בנקודת התצפית במייל ה-70 בכביש 12 - שווה עצירה עם נוף של כל דרום יוטה. אחר כך עצרנו בבית הקפה שכל מדריכי התיירים ממליצים עליו - Kiva Koffeehaus, במייל ה-73, חצוב בתוך הסלע עם נופים נפלאים, ותפריט נחמד וממש לא יקר בהתחשב במיקום, של שתייה חמה וקלה וארוחות קלות. עוגיית השוקולד צ'יפס הענקית ב-75 סנט נהדרת, והמקום נכנס לרשימת ה"יכול היה בקלות להיות מלכודת תיירים, אבל בחר להיות מקום נעים".






בהמשך עברנו ביעף בשלל עיירות קטנות, טיפסנו עם הכביש מעלה מעלה. בכל כביש שנסענו בו היו נופים מרשימים כל כך - הרי הנרי ולה-סאל המושלגים, תצורות סלע שונות בשלל גווני האדום ולפעמים קצת ירוק. באמת, נראה לי שאת הנופים המדהימים ביותר ראינו פשוט בעודנו יושבים במכונית. אי אפשר להאמין כמה יופי יכול להקיף מסלול אספלט, ואיך לפעמים בכל כיוון שמפנים את הראש רואים נוף יפהפה אחר.

אחרי נסיעה של שש וחצי שעות, כולל כמה עצירות, נחתנו במואב. העיירה עצמה ממוסחרת מאוד, וחסרה מאוד את החן השקט והצנוע של ספרינגדייל. התנועה ההומה ברחוב הראשי לא היתה מביישת את אחד הרחובות הראשיים בת"א. בבוקר למחרת יצאנו אל קניונלנדס. הגענו קצת לפני שמונה ושוב היינו כמעט לבדנו במסלול ה-Grand view היפהפה ומסחרר הראשים, וגם קל מאוד. מומלץ ביותר. אחר כך עשינו את מסלול ה-Upheaval Dome, הצופה למכתש בקוטר של מייל שהמדענים עדיין חלוקים בדעתם בנוגע לנסיבות לידתו. נראה שלבוגרי המכתשים של הנגב הוא לא כל כך מעניין. המשכנו לעבר ה-Dead horse point - נקודת תצפית על נהר הקולורדו, שזכתה בשם המוזר בעקבות אירוע מצער של הזנחת בעלי חיים שהתרחש כאן לפני שנים רבות.

יום שישי, 21 במאי 2010

כמו אריה בזאיון



ביום שני בבוקר יצאנו את וגאס והגענו לספרינגדייל, עיירונת שהיא שער הכניסה לשמורת זאיון, וששבתה את ליבנו. ברור שזו עיירה מבוססת תיירות לחלוטין, אבל בניגוד למקומות אחרים מסוג זה, הכל כאן מאוד נעים ונחמד, מכבדים את התיירים ולא אומרים "יאללה, הם תקועים פה, בואו נדפוק אותם וניקח מחירים מופקעים". אכלנו בשני מקומות חמודים מאוד - The Pizza and Noodle co - אין שם נודלס דרך אגב, אלא פסטה - ואוסקר'ס קפה. משום מה רוב המקומות בעיר מגישים מנות בסגנון מקסיקאי. פקדנו גם את הסופר המקומי שהתגלה כגדול ומספק.
בשלישי בבוקר השכמנו, אכלנו כריכים בחדר ולא דילגנו על הפדיחה היומית - מיץ תפוחים שנשפך על המיטה ונראה כמו שלולית של אתם יודעים מה... השארנו את המזוודות בקבלה ונסענו לכבוש את ההר, כלומר לעשות את המסלול המפורסם והתלול - עלייה של כ-500 מטר - האנג'לס לנדינג. די חששנו כי התחזית היתה ליום גשום עם סופות רעמים, אבל הריינג'רים לא התרגשו, אמרו שמקסימום יהיה קצת רטוב.
שמורת זאיון יפהפיה ומיוחדת, הרים אדומים מתנשאים בשלל צורות מוזרות מעל לקניון שחתר בהם הוירג'ין ריבר. כפי שאפשר להבין משמה, היא גם רליגיוזית במיוחד: שלוש פסגות מרשימות במיוחד בה נקראות אברהם, יצחק ויעקב.
יצאנו לדרך. הטיפוס מפרך, אין מה לומר, במיוחד כשבדרך למעלה עוקפים אותנו כל מיני עזי הרים, כולל שני אנשים שפשוט רצו במעלה וגם במורד ההר. אמא'לה. בסוף הגענו לנקודה שקראנו לה צ'קפוינט צ'יקן - המספקת תצפית מסחררת על נהר הבתולה הזורם הרחק למטה, ואל המשך המסלול - על פסגת הר צרה ברוחב של מטרים ספורים - והבנו שכאן מתחיל החלק הקשה באמת. אני עד עכשיו לא מבינה מי המטורף שהגה מסלול כזה, לפסגה הצרה והתלולה כל כך, עם כמה חבלי מתכת לקישוט. בכל זאת, לקחנו את זה כאתגר והמשכנו למעלה, עד שמטרים ספורים לפני הסוף ראינו אנשים שהתחילו לחזור והבנו שהדרך למטה היא אותה דרך בדיוק. כאן נשברנו ועשינו אחורה פנה, חוזרים את רוב הדרך לסקאוט לוקאאוט על התחת. יובל חטף סחרחורת גבהים חמורה. אחר כך דילגנו בשמחה את כל הדרך למטה, מחייכים אל כל התיירים המתנשפים במעלה. מזג האוויר עמד לצידנו - היה מעונן חלקית וקריר, מה שמאוד עזר לנו לטפס, אבל היו גם קצת שמיים כחולים שהציגו את הקניון במיטבו. יכולנו לצלם 100 תמונות בכל מטר שעברנו, כמה שהמקום עוצר נשימה. בדיעבד, נראה לי שהיינו מסתפקים בלהגיע לנקודת התצפית.
אחרי ארוחת הצהריים בקפה של אוסקר - הידועים במנת הדגל, פיש מאהי מאהי משהו - במיקום מושלם בחוץ עם הצוקים האדומים של זאיון מסביב, המשכנו לברייס. נסענו דרך מנהרת כרמל בכביש יפהפה, אבל גם אחריו הדרך היתה נפלאה.
בברייס, כלומר טרופיק, התברברנו קצת עם המלונות - נכנסנו ברגל גאה למלון שבעצם ביטלנו, לא הבנו למה אנחנו לא רשומים שם ואחר כך התלוננו על החדר - נבנה בשנות ה-50 ולא שופץ מאז, עם נוף מקסים לחניון קרוואנים. בסוף הבנו שזה לא המלון הנכון, בעל הבית הסכים לשחרר אותנו בלי חיוב ואמר שהוא יכול להשכיר את החדר ב-170 דולר ללילה. הגענו למלון האמיתי - Bryce Canyon Inn. זה מה שמקבלים ב-78 דולר ללילה כולל מסים: חדר קטן ונזירי, מיטה שידעה ימים יפים יותר לפני 20 שנה ובלי מים חמים. אבל לפחות הכל נראה מחודש ונקי, ויש אינטרנט! אז מי צריך מים חמים, אפילו אם הוא הזיע את האנג'לס לנדינג. יצאנו לסיבוב תצפיות בברייס, אבל מישהו שכח את המצלמה, ואת הנופים היוצאים מין הכלל, באמת, שנותרנו בלי מלים מולם, של הערב יורד על ברייס וסביבתה, נצטרך לצלם בפעם הבאה. מה שכן, קרררר ורוחניייי פה. בדרך מהתצפיות עצרנו לארוחת ערב במקום שלפי הלונלי פלאנט הכי טוב באזור - ברייס לודג', בתוך הפארק - כי אחרי כמה ימים של פיצות ולחם ובאופן כללי דברים עם הרבה בצק רצינו קצת שינוי. המקום מקסים ומלא אווירה של Chalet הררי, האוכל איום ונורא ויקר מאוד. כמובן.
המשכנו הביתה לחדרנו הקט, קצת גלישה באינטרנט, קצת רעידות במקלחת של מים לא חמים (בקבלה הבטיחו שיהיה בסדר אבל לא היה) ולמיטה. את ההתעוררות הרגילה של 2 בלילה הצלחתי לעבור, את זאת של 4 כבר לא, והתיישבתי לכתוב.

יום רביעי, 19 במאי 2010

ג'ט לג ובזבוז בלאס וגאס


ובכן, הדבר קם והיה.
אחרי חודשים של תכנונים וחלומות, קמנו בבוקר, כלומר בחמש בבוקר אחרי לילה ללא שינה לפחות אצל חלקנו, גררנו שתי מזוודות למטה ועלינו על מונית לנתב"ג, בדרכנו ל-40 יום של תהיות וטעיות במערב ארה"ב.
טוב, קודם כל, טיסה של 2 עצירות ביניים ו-26 שעות בסך הכל היא ממש לא פיקניק. למעשה, כבר בטיסה השנייה, מלונדון לשיקגו, נמאס לי מהכל ורציתי כבר לחזור הביתה. מזל שבאותו רגע כבר אי אפשר היה לעשות סיבוב פרסה.
הגענו בחצות לוגאס - בזמן שנהג המונית עשק אותנו בסיבובים מיותרים, העיר נראתה כאילו רק התעוררה. הגענו למלון Aria, חדש ומפואר מאוד, חדר ענקי עם חצי נוף לסטריפ ושפע שיכלולים.
היום שלמחרת הוקדש לחיפוש אינטרנט חינם. עברנו בכל סטארבקס ומקדונלדס בסטריפ ופשוט אין! בסוף בסוף מצאנו בעזרת קסם: נכנסנו למרכז הקניות של המייל הקסום, התיישבנו ליד הסטארבקס והופ - חיבור אינטרנט חינם! למותר לציין שנתקענו שם לשעה וחצי.
חוץ מזה ביקרנו ב-MGM גראנד וראינו את האריה המסכן בשטח הקטנצי'ק שהקצו לו, בוניישיאן - שיא הגיחוך עם הגונדולות בתעלה בגובה 10 ס"מ. בזמן שגיחכתי בליבי על הפראיירים ששטים בהן, יובל חשש שגם אני ארצה לשוט באחת - בסיזרס פאלאס, בבלאג'יו שמצא חן בעינינו כי לפחות בעיצוב שלו יש משהו מקורי ולא רק העתקה. שם גם רכשנו כרטיסים למופע O של סירק דה סוליי. בסיום סיבוב הקניונים מחכה לנו עוד יום בוגאס, הפעם בבלאג'יו, ככה שנוכל לרדת בכפכפים להופעה. דרך אגב, גם אנחנו לא הצלחנו להזמין דרך טיקטמאסטר, בבלאג'יו בקופה נתנו לנו את ה-25% הנחה.
הכל בוגאס עולה כסף - והמון!!! ארוחת הצהרים הכי זולה שהצלחנו למצוא היתה במקדונלדס, 20 דולר. בהמשך, אחרי שהלכנו קילומטרים בכל מלון (מישהו יודע כמה סלוט משינס יש בוגאס?!) והתעייפנו, עצרנו לקולה וכדור גלידה - עוד 20 דולר התאיידו.
אחה"צ הג'ט לג כבר גמר אותנו, בצעד בלימה לקחנו אוטובוס לאאוטלט הכה מפורסם, שם קנינו 4 זוגות נעליים - סנדלים ונעלי הליכה לכל אחד מאיתנו - ב-200 דולר סך הכל. יצאנו מרוצים. דרך אגב, כל המוכרים בדוכנים באאוטלט (לא החנויות אלא על השבילים, כאלה שמוכרים קרמים של ים המלח ושאר קשקושים) הם ישראלים.
בערב אכלנו בבורגר סטריפ, ליד הפאשן שואו מול, לפי המלצה של לונלי פלאנט. נחמד ומילקשייקים מצוינים. לא יקר בסטנדרטים של הסטריפ. בדרך חזרה עברנו ליד המופע של טרזור איילנד, שבו בחור מסכן נשבה בקסמן של סירנוצ בלבוש מינימלי. זהנראה מגוחך להפליא, אבל מאות תיירים בהו בו בפה פעור.
למחרת בבוקר השכמנו ולקחנו עוד מונית לשדה התעופה, אחרי שהבנו שכמעט אין אפשרות להגיע בתחבורה ציבורית. התקשקשנו עם האוטו - משום מה רוב המכוניות במגרש היו מתוצרת קאיה, התלבטנו בין פורד פוקוס לקורולה ובסוף לקחנו דווא יונדאי אלנטרה, בגלל הקרוז קונטרול - ויצאנו לאזור זאיון.
לאט לאט התגלו מרחוק ההרים האדומים והמרשימים של זאיון, למרות מזג האוויר המעונן. הכבישים פשוט נהדרים. הגענו בשתיים בצהריים לבסט ווסטרן בספרינגדייל, הוא מאוד נחמד (אינטרנט חינם בחדרים!!!) אבל איכשהו קיבלנו את החדר היחיד שאין לו נוף (מוסתר על ידי השלט של המלון). נו מילא, רק ליום אחד. אכלנו משהו והספקנו לבקר באמרלד פולס -שביל די קל שאמור להוביל לבריכות בצבע ארגמן. כנראה שלא ירדו כאן הרבה גשמים החורף, או שהשלגים טרם הפשירו, כי הבריכות היו שלוליות עכורות למדי. סיימנו את היום בחדרנו נטול הנוף, אחרי פיצה חביבה בספרינגדייל. אוף, ממש אי אפשר לאכול פה משהו שאין בו 30% שומן ומעלה. נקווה שנצלח את הטיול הזה עם עורקים שלמים ובריאים.

יום שלישי, 19 בינואר 2010

בשדות הקיץ הנצחי

ביום האחד של גשם וסערה, המדוד כל כך שקיבלנו, אין די כדי להתגעגע לשמש שמחממת אותנו כל השנה, הרבה פעמים קצת חזק מדי, כמו אמא שמסרבת לשחרר. אבל בסך הכל, כאן לא תמצאו תלונות על כך - אני אוהבת את השמש ואת האור, ואין לי ספק שהפריזאים המתהלכים בסמטאות עירם האפורה, הרומנטית והקפואה לחלוטין ישמחו להתחלף איתנו ליום-יומיים, ואולי גם לחורף כולו. ביום הראשון של השנה החדשה, יצאנו לחפש את המתנות שלנו לא מתחת לאשוח, אלא בשוק האיכרים בנמל תל אביב. אחרי שנחלצנו מהדוחק והמהומה, עם גזר מלא בוץ, עגבניות מנומרות ותפוחים, ראינו כלה יפה מלווה בפמלייה ענקית מפקירה את הינומתה לרוח ופורשת ידיים, כאילו תיכף תעוף הרחק מחתנה שחור החליפה, שעמד כניצב אפרפר בהצגה הגדולה של הקצפת.

אחר כך עקבנו בהנאה אחרי איש הבלונים הצבעוניים, אחד החוליות המקשרות האחרונות שנשארו בין הילדים שהיינו אנחנו לבין הילדים של היום, שמשוכללים ומחוברים ככל שיהיו, עדיין הולכים שבי אחרי כל מה שנוצץ. באופן תיאורטי, לפחות: לא נרשמה התנפלות על בועות ההליום האלה.

כאילו ניבאתי את התחושה הנוסטלגית מראש, החלטתי באותו בוקר ללבוש שמלת פסים בכתום וחום, כמו תמונה בצבעי ספיה שעולה בזיכרון כשמנסים לשחזר אירוע מפעם, אבל מצליחים להעלות לנגד העיניים רק את הרגע שקפא במצלמה. במצב רוח אנרכיסטי משהו, בהתאמה לקיץ שפרץ ב-1 בינואר, צירפתי מכנסיים סגולים והרגשתי מה מאוד מיוחדת. אחר כך, כשהעליתי את התמונות במחשב, הבנתי שמעבר לרעיון הנחמד של בלוג על אופנה, יש גם ערך מעשי מאוד ללצלם תלבושות שונות: כי כן, פסים לרוחב זה באמת לא מחמיא, שלא לדבר על מכנסיים תחובות בתוך מגפונים. ובצעד אמיץ, הנה לפניכם ההוכחה.