אחרי כמה דקות בלבד במסלול של Third Beach בחלק המערבי של חצי האי-אולימפיק חוה הבינה שמיצינו את אפשרויות השיטוט ביערות. יערות הגשם מרשימים, אבל נטולי גיוון וכך החלטנו להסתפק בביקור ברובי ביץ' (ביום האתמול) ובמסלול הקצר של Third Beach, להקדים את יציאתנו לאנאקורטז ולהרוויח לילה נוסף בונקובר.
הדרך צפונה לכיוון אנאקורטז ואחריה לקנדה מצריכה שייט במעבורת. מסתבר שלמצוא כרטיסים במעבורת ביום ראשון זה עסק בעייתי - לכן נאלצנו לאלתר ובמקום לילה באנקורטז (אחרי חציית המעבורת) כיוונו את המצפן לפורט טאונסנד שבה טרמינל המעבורת - לא הצטערנו. אבל רגע... לפני שהגענו לפורט טאונסנד, בילינו כחצי יום בחלק הצפוני של הפארק הלאומי אולימפיק.
בהמשך להמלצה בספר של נטע דגני התבייתנו של המסלול הוריקן היל, אבל פלייר הסבר במרכז המבקרים הרתיע אותנו שהנה שוב אנחנו מתכננים אבל לשלג תוכניות משלו והמסלול חסום ובלתי עביר לאנשים בלתי מצויידים (שזה אומר: מגפיים, מקלות סקי, מיני ערדליים משונות ופוזת מטפסים קשוחה). הריינג'ר במרכז הרגיע אותנו מעט, ממרום גילו המופלג הוא יעץ לנו להתחיל את המסלול ולהמשיך עד שהשלג אינו מאפשר והרגיע אותנו שלא מדובר במסלול מסוכן. בנוסף, הוא התלונן על התחממות מזג האוויר בפורט אנג'לס, וציין שבימינו, הטמפרטורה בקיץ עולה לפעמים על 70 מעלות פרנהייט! (שזה בערך 21 מעלות צלזיוס...). איחלנו לו קיץ קריר והמשכנו לכיוון המסלול, עלייה מפותלת במעלה הר, כשבדרך חלפנו על פני עשרות רוכבי אופניים אמיצים אך קצת חסרי אחריות ופה ושם עננים שרבצו על הכביש והשתדלו להסתיר מאיתנו את רוכבי האופניים.
המסלול מתרחש בין הרים מוריקים שבדיוק בשבועות אלו משילים מעליהם את מעטה השלג הכבד שנמס בשמש הצנועה שמופיעה פה לפעמים. לכן הרגע הזה בדיוק משווה להם שילוב יחודי של לבן בוהק וירוק עמוק, כשהשלג נח על ההרים בדפוסים של כתמים שחורים על עור של פרה לבנה. הצמחיה במקומות נדמית כאילו כוח גננות מסור מטפח אותה, והעצים (אשוחים או משהו דומה?) מסודרים על ההרים בשלשות, מוכנים למסדר. נרטבנו קלות מהשלג, אימצנו מעט את הרגליים ואת הריאות ופגשנו בצבי דוגמן שלא נרתע מחברת האנשים וחיפש הזדמנויות חוזרות ונשנות לדגמן.
אחרי המסלול, החלפנו גרביים רטובות ויצאנו לכיוון עיר הנמל פורט טאונסנד ללילה במלון מקומי שהזמנו בערב הקודם.
פורט טאונסנד היא עיירה שנראה כאילו קפאה בזמן. יש לה נמל באווירה ויקטוריאנית ושלל בתים ישנים בסגנון המתאים. מדריכי התיירים מספרים כי פרנסי העיר האמינו שבזכות הנמל שלה, היא עתידה להיות ניו יורק של המערב. אלא שבינתיים דווקא סיאטל לקחה את הבכורה, ואת פורט טאונסנד גילו בעיקר אמנים ותיירים. המבטא האנגלי של המארח שלנו במלון המקומי השתלב היטב בתדמית האנגלו-סקסית של המקום והמלון שהיה פעם בית בושת (וכל חדר בו נקרא על שם גברת כלשהי) עוצב ברוח התקופה ובלא מעט אופי. הלקוחות במכבסה המקומית מכירים אחד את השני ולפחות לכמה מהם זקן פרוע שקשה שלא להדביק לבעליו את התווית של יורד ים (המגפיים והבגדים המוכתמים מחזקים את הסברה). בעלת הבית במכבסה מכירה את כולם, חוץ מאותנו וכנראה שמלבד תיירים שעוברים פה בדרך מתנהלים גם חיי קהילה של תושבים קבועים או מבקרים לזמן ארוך יותר. אחרי הכביסה החיונית, עשינו סיבוב נדל"ן קצר בעיירה (כי באמת אף פעם אי אפשר לדעת מתי נהיה ממש חייבים למצוא פה מגורים) והמשכנו לבורגר התורן בפאב המקומי. הבירות המקומיות לא היו מאוד מוצלחות אבל הנצחון של הבוסטון סלטיקס היווה סימן חיובי לבאות וכך סיימנו את היום כשבחוץ עוד אור והשעה תשע בערב.
שקיעות מאוחרות כאלה הן כנראה פיצוי (הולם?) לשעות הקרות הארוכות שחווים תושבים במקומות צפוניים .
למחרת קמנו מוקדם בכדי להספיק למעבורת היוצאת מפורט טאונסנד לקופוויל (שבאי ווידבי) על מנת להגיע לתחנתנו הבאה הלוא היא אנאקורטז. הים היה שקט ורגוע, מימינינו נראו היטב הרי אולימפיק עטויי השלג. אחרי החצייה במעבורת המשכנו הלאה. תשושים מהקימה המוקדמת (כי בכל זאת אחרי סיום עונת הג'ט לג התרגלנו לטוב, וזה אומר לקום לא לפני 8) גלגלנו את האוטו לכיוון אנאקורטז, חויית נסיעה מיוחדת - כשעה של נסיעה כשהג'יפיאס מראה שאנחנו מוקפים מים משני הצדדים. אכלנו ארוחת בוקר מושחתת, כי לעולם לא רצוי שלוויתן יתפוס אותך על בטן ריקה. לוויתן? כן - התוכנית היא לעלות לשיט של כ5 שעות שמטרה לצפות בלוויתנים מקומיים באיזור האי ווידבי ואיי סאן חואן הרבים ( כ 100 ).
גילוי נאות: אין בהמשך תמונת לוויתן מדהימה שמדגימה את התעלולים הנחמדים שצפינו בהם באותו ים ולכן לא נייסר את הקוראים יותר מדי. השייט היה ארוך והשמש עשתה את שלה והתישה את מרבית הנוסעים בסירה שהגיבו בנמנום מתמשך. אבל לפרק זמן של כשעה בערך, נצפו מספר לוויתנים, משהו כמו 5 או שישה. המראה השכיח של לוויתן הוא הסנפיר (דורסל) שמציץ מהמים שלא מגלה יותר מדי מלבד ההבטחה שבתחתית הסנפיר מסתתר לו בעל חיים ענקי. 90 אחוז מהתצפיות היו כאלה. לרגעים נדירים יותר, ראינו מספר לוויתני אורקה מגיחים מהמים ומשתעשעים במין קפיצת היפוך צידי מרהיבה שמגלה את כל הלוויתנים האלה - שבעצם דומים מאוד לדולפין. מרבית הלוויתנים באיזור מוכרים ויש להם שמות והסטוריה מתועדת. כך זכינו לצפות בראפלס, לוויתן בן 60 ובקפוצ'ינו, לוויתן בשנות העשרים המוקדמות, מגיחים מהמים, קופצים ועושים עיניים ליושבי הסירה (הצווחים בהתלהבות). הציפייה על סיפוני הסירה מעייפת מעט כי הרוח חזקה מאוד וקר, האצבעות שמחזיקות את המלצמה כמעט נושרות מרוב קור והמאמץ ממש לא משתלם - כמעט בלתי אפשרי לתפוס תמונה מוצלחת של לוויתן ובשלב מסויים אנחנו מבינים כי כדאי להתרכז בצפייה ופחות בניסיון לצלם. הלוויתנים שבאיזור מבלים את זמנם בצייד דגים למאכל ומרביצים מדי יום כמה עשרות קילוגרמים של סלמון (אנאקורטז היא בירת שימורי הסלמון העולמי - או משהו שכזה), בין לבין זוכים התיירים על סירות משוטטוטת לצפות בהם מעברים את הזמן בשעשוע כלשהו.
מרוצים, תשושים ומנומנמים אנחנו מסיימים את השייט בערך בשעה 5 ונערכים לקראת חציית הגבול לקנדה, בדרך לעיר ונקובר.
