גרתי בתל אביב שלוש שנים, אי שם בתחילת המילניום. מאז הרחקתי למחוזות אחרים (לא מאוד רחוקים, למרבה השמחה). ולא כי נמאסה עלי העיר הזאת. רק ענני האבק והפיח שלה סיכסכו ביני לבין הריאות שלי. אז ארזנו שלושה חתולים והלכנו.
מאז אני נמצאת בעיר כמעט כל יום, אבל בעבודה. אני מתגעגעת לשיטוטים ארוכים ברגל, כאלה שבהם הולכים מקצה לקצה, או מהמרכז לדרום, ומגלים שבעצם המרחק לא כזה גדול, אפילו שעברנו בכמה יקומים שונים בדרך.
ביום שישי האחרון, בקונצנזוס נדיר בין שעות הפנאי שלנו, שמנו את האוטו בחניון לב העיר (יקר שלא יתואר) והתחלנו ללכת.
בהתחלה - סיבוב בקניון שמאכלס חנויות יקרות לרוב לצד יריד אוכל ביתי ביום שישי. ניגוד משעשע. משם אל הכיכר הגדולה והריקה. מישהו צייר לב אדום על המדרגות וכמה אנשים ישבו לנוח עם כריך, אבל זו בעליל לא כיכר נאה ומושכת, מהסוג שבאים אליה לפוש במיוחד ולהתבשם מההתרחשויות הקטנות במקום, כמו כיכר הסינמטק המקסימה. סתם כיכר.
משם שברנו לאזור כיכר מסריק, בין שפע החנויות שמוכרות המון בגדים אפורים ושחורים, אל עוד כיכר, קטנה ועירונית עם פכפוך מים, ועם הברווז הצהוב שמאיר הכל באור אבסורדי מקסים. נחנו, צילמנו והצטלמנו, והמשכנו הלאה לקינג ג'ורג' האקלקטי.
חתול בחנות ראווה פיתה אותי והייתי חייבת לצלם, למרות אור השמש החזק ולמרות שכבר קשה
לראות מה יש מאחורי החלון ומה רק משתקף בו.
צלחנו את נהר האדם ליד הסנטר - המקום הקלאסי לעבור בו בשישי בצהריים, אם רוצים לפגוש מישהו מכיתה י"א או מהטירונות - והמשכנו בין שפע החנויות הזולות. מעניין, מדוע יש כל כך הרבה חנויות של בגדים בגרושים לנשים, ורק הגברים צריכים לשלם מחיר מלא?
ומשם אל השוק - צפוף כמו הגיהנום (אמהות יקרות - להביא תינוקות בעגלה לשוק זה לא רעיון כה מבריק) - ומכיל מדגם מייצג של ארץ ישראל, כולל תייריה. שמחתי לראות ששם דווקא חשבו על הגברים שבינינו ואפשר להשיג שפע חיקויים גם בשבילם.
לא נכנעתי לשפע הפיתויים של התכשיטים הזולים, כולל שעונים מגניבים. והצלחנו לסיים את כל המסע הזה כשבידינו צרור בזיליקום וחסה בלבד.
בדרך חזרה כבר לא רצינו לשחות דרך ים האדם של השוק, אז בחרנו לשרך דרכינו (בשלב זה כבר כאבו הרגליים) דרך רחובות הכרם. כאכלנית קטנה מאוד של מאכלי עדות, התלהבתי בעיקר מהחתולים שעושים שם פוזות א-לה חתול בלוח שנה של איי יוון. אז הנה עוד אחד שנח לו בצל אופנוע, ליד ערימה של קליפות בצל.
וכאשר כבר הרחנו את האוטו, ראיתי זנב מתנפנף לו מאחורי דוכן עיתונים, הלכתי מהר מהר ומצאתי את היפהפיה הזאת, האחרונה שדיגמנה לנו אתמול בטיול התל אביבי המקסים שלנו.
תמיד מפתיע אותי כמה דברים אפשר לגלות מחדש בכל טיול בעיר הזאת, כמה דברים קטנים ושובי לב שמנצחים את ההזנחה. וכמובן, כמה אנשים טובים שמאכילים ודואגים ליצורים בעלי השפם שמאצילים על תל אביב קצת מלכותיות.
