אחרי השהות המגניבה בסן-פרנסיסקו עלינו על מטוס לסולט לייק סיטי, לקחנו רכב ויצאנו לכיוון ג'קסון שנמצאת על שפת הפארק הלאומי גרנד-טיטון. את הדרך איכלסו הנופים הפראים של וואיומינג והרבה מאוד פרות (או: ראשי בקר בשפת הקאובויז). אחרי חמש וחצי שעות נסיעה הגענו העירה למוטל שלנו (מוטל 6), עשינו סיור היכרות קצר עם העיירה וסגרנו את הבאסטה. עוד בשדה התעופה בדרך, גלשנו וגילינו שמזג האוויר הנוח יחסית עומד להתהפך עלינו לרעה ואכן כל הדרך ובהמשך אותו היום ליווה אותנו גשם טורדני ומזג אוויר קר שרק החמיר למחרת.
שמורת הטבע גרנד טיטון היתה אמורה לגלות לנו ביום שלמחרת נוף הררי מושלג אבל את ההרים איתרנו רק מידי פעם מבעד ערפל כבד שליווה אותנו במהלך כל הנסיעה בפארק באותו יום. "מה יש לעשות כשקר ויורד גשם אצלכם?" שאלנו את הריינג'ר בכניסה. "צפו בחיות, הן בחוץ כל הזמן ולא משנה מה מזוג האויר". אחרי גיחה למרכז המבקרים המרשים הרכבנו לעצמנו מסלול בפארק במטרתו איתור הווילדלייפ המקומי (ז"א: החיות!). החיות, אין מה לאמר, נותנות עבודה!
חיש קל פגשנו את הביזונים הראשונים שלנו ומיד לאחריהם צפינו במוס אמיתי בארוחת בראנץ' חגיגית מהסלד בר של עשבי הפארק. אחר-כך צפינו (נדמה לי) במיול-דיר אך באופן כללי מזג האוויר האפור במיוחד לא הותיר הרבה אפשרויות נוף מרגשות. חוה הצטנצנה קצת (אין מה לדאוג, הכל עבר, חזרה לשגרה, לא להבהל) ואת אחר הצהריים המאוחרים בילינו בחנות הספרים המקומית במטרה ליישר את השורות ולספק ליובל ספר (אחרי שסיימתי את "בדרכים" ועזבנו את סן-פרנסיסקו).
בתמונה: ביזונים ניזונים
למחרת, את ההקדמה הלא מרגשת במיוחד של הגרנד-טיטון (אמור היה להיות פנינת הרים יפהפיה אבל מישהו אחר כבר יגלה את זה בעונה קצת פחות ערפילית) חיסלה פתיחה חזקה (סיציליאנית עם פרשים) של הפארק הלאומי ילוסטון.
וואו, מספיק לעבור בשערי הפארק כדי לאתחל את בלוטות ההתרגשות, ילוסטון: הגשמה של חלום.
בכניסה לפארק הופתענו מכמויות השלג בצידי הדרך אבל הגשם שליווה אותנו עד הכניסה פינה את מקומו אחרי 20 דקות ראשונות של נסיעה בפארק לשמש מהוססת (אבל נוכחת) ואקלים בהיר מעט יותר. הצבעים של ילוסטון המשיכו את הפתיחה באישית לוחצת והמפל על אגם לואיס היה הנקודה הראשונה שבה יצאתי בריצה מהמכונית לצלם ירוק עז של אורנים, עשבי ביצה (או נחל) כתומים, שמיים כחולים ומים מפכפכים, שלג בצד הדרך: זריקת אנרגיה נהדרת של הטבע בילוסטון.
בתמונה: אולד פייתפול מתפרץ
אם להיות כנים, את מרבית הזמן בתכנון הטיול העברנו (ז"א: חוה העבירה) בפוקוס על החלק הראשון. ידענו שיש המון מה לעשות בפארק אבל לא באנו בתכנית סגורה מאלף ועד תו. שיחה של 10 דקות עם הרנג'ר במרכז המבקרים הסמוך לכניסה הדרומית סידרה אותנו עם מתווה על ל3 ימים.
ביום הראשון: חצי הלופ המערבי של הלופ הדרומי בפארק - מסיעה בארץ הגייזרים והבריכות התרמיות.
ביום השני: השלמת הלופ הדרומי, עוד גייזרים, עוד בריכות תרמיות, הקניון הגדול של אגם ילוסטון והאגם עצמו.
ביום השלישי (שעוד לפנינו): התמקדות בצפון השמורה.
אולד פייתפול הוא הגייזר הראשון שחזינו בו, בצוותא עם עוד כ 300 איש, 600 מצלמות ו 5000 חצובות חיכינו עד לשעה המיועדת להתפרצות. אחרי המופע האור-קולי המשכנו לסייר בין שאר הגייזרים בשכונה, והתפעלנו במיוחד מהקאסל גייזר. לא ראינו אותו מתפרץ אבל חזינו בדקות ארוכות של אפטר-פרטי קיטורי ועצבני במיוחד.
מה להגיד? קשה מאוד לתאר את הנוף, התפאורה ירוקה ומלאה באורנים קשוחים, ביזונים מסתובבים בין הרגליים ומדי כמה מטרים ישנה בריכה נופחת קיטור וניחוחות גופרית. כל בריכה והצבעים שלה, בהתאם למצאי הבקטריות המקומי, מראה יוצא דופן והזוי. אחרי בירור זריז התחלנו להבים את המכניקה הפשוטה שמאחורי הגייזרים: הפארק משתרע על איזור בו קליפת כדור הארץ מרוחקת רק קילומטרים ספורים ממגמה לוהטת שמחממת את מי הגשמים שחודרים לאדמת הפארק ומחלחלים עמוק עמוק (יש הרבה מקום, תודות לפעילות רעידות האדמה כך וכך מילוני שנים לאחור). כל גייזר יושב על מעין בור\חלל וכשזה מתמלא במים חמים עד שפתו, חלה התפרצות. את שארית היום בילינו בין אגמים חמימים, וחזינו באגן הגיזרים שנקרא מידווי ובו בריכה מדהימה בצבעוניותה (אותה נבקר שוב מחר). מגייזר לגייזר, ביזון לביזון, כבישי נוף משגעים על שפת אגמים שוצפים, גבהות מוריקות ושמיים תכולים נגמר היום. אחרי שיצאנו את הפרק הגענו למוטל שלנו בעירונת שנקראת ווסט-ילוסטון (ובה אין שום דבר מעניין ושום דבר מעניין לאכול).
בתמונה: תצפית על נהר הילוסטון
את היום השני התחלנו לאט. דבר ראשון היה קר בבוקר וזו סיבה מספיק טובה לא לרוץ לצאת מהמיטה, בנוסף שעת השקיעה מאוחרת ( שמונה וחצי, תשע) כך שידענו שנוכל להספיק הרבה שעות פארק היום - ואיזו יום נהדר זה היה.
מיד, אחרי הכניסה לפארק, חוה הרביצה גול מ30 מטר: בולד איגל, נצפה וצולם (אך אויה, מבעד הזום x12 שלנו הוא נראה מטושטש משהו), אבל האמינו לנו: ראה ראינו אותו יושב לו רגוע על ענף ולא מתרגש כהוא זה מכמות צלמי הפפרצי שתקפה אותו. ככה זה כשאתה כוכב.
גול מ30 מטר? זה עוד כלום! חוה המשיכה להפגיז עם מספרת מושלמת. מיד אחרי דקה אותר וצולם קיוטי אמיתי, איזו התרגשות, הפעם התמונה מעט יותר טובה, הנה: כבוד!
בתמונה: קיוטי!!!111
מזג האויר של אתמול נעלם וחזר הגשם והקור. למרות שזה היה מטרד לא קטן, המראות שראינו ביום הזה כל כך מיוחדים וחד-פעמיים ששום דבר לא באמת גרע מהם. נאלצנו לבצע פיקניק תוך-מכוניתי. האמריקאים האלה משוגעים, ראינו רבים מהם במכנסיים קצרים וכפכפים, בגשם שוטף ובטמפרטורות של פחות מעשר מעלות. חלקם אפילו ערכו פיקניק בחוץ. אולי הם אוהבים את הכריכים שלהם רטובים.
מה שעוד מוזר כאן הוא שכנראה יש להם משהו נגד מטריות. האזור מלא בחנויות שמוכרות כל מרצ'נדייז אפשרי של דובים, איילי קורא וביזונים - מכוסות שוט, עבור במגנטים וספרים וכלה בשפע ביגוד חם - אבל מטריות, שמאוד מתבקשות במקום הכה גשום הזה, אין להשיג בשום מקום. הצלחנו למצוא מטריה אחת בפינה נשכחת של חנות, אבל יובל נאלץ להצטייד בשכמייה צהובה מגוחכת, שנזנחה אחרי שני נסיונות.
כאמור, את היום הקדשנו להשלמת הלופ הדרומי בפארק שהתחיל באיזור הגייזרים של נוריס, התפתל מזרחה ודרומה דרך הקניון הגדול של ילוסטון, נהר ילוסטון, נקודת וולקאנו הבוץ, פי הדרקון, בריכות גופרית ושלל פלאים תרמיים, מדיפי ניחוחות ומשפריצי קיטור. בשבע וחצי בערב הגענו שוב לאזור האולד פייתפול, במטרה לסעוד בלודג' שם, אחרי שהתייאשנו אתמול ממצאי המסעדות של מקום הלינה שלנו. מדובר במבנה העץ הגדול בעולם והוא יפהפה, במיוחד בערב קריר, עם חלונות ענק צופים אל הגייזר המפורסם והטבע המקיף אותו. האוכל, בהתאם, רע. אבל נראה לנו שזה המקום להתאכסן בו אם אתם באזור.
אחרי שישבנו בלובי הנוח ודמיינו שעברנו לגור שם, יצאנו לדרך חזרה לווסט ילוסטון. עברנו שוב באזור שנקרא מידווי גייזרס, שם שוכנות בריכות בשלל צבעי הקשת. הערב הקריר הגביר את האדים שעלו מהבריכות והמחזה היה סוריאליסטי לחלוטין - ענני עשן עצומים אופפים את המבקרים, ומדי פעם מגלים את הצבעים הנפלאים על הקרקעית. מזג האוויר התבהר מעט סוף סוף ואיפשר לנו לצלם את השקיעה.
בתמונה: דמדומים בבריכה הפריזמטית
בתמונה: על רקע הקניון הגדול של הילוסטון
בתמונה: שקיעה באגן המידווי גייזרס
זואי דשאנל, שלמה איבגי של סרטי האינדי האמריקאיים, אמנם כבר קצת מעצבנת אותי, אבל לפחות בחקירה האופנתית של האירוע הזה היא יוצאת נקייה ומנצחת: החלק התחתון אמנם משעמם קמעה, אבל העליון יצירתי ומקסים!
גם לורה דרן צולחת את הבחינה הפתולוגית בהצלחה. אמנם יש כאן כמה גורמי סיכון: גם צבע לא שכיח על השטיח האדום, גם המוני נצנצים, גם גזרה לא סלחנית בכלל. אבל הדיסקו שוב כאן, והיא נראית מדהים! ההעזה בהחלט השתלמה לה.
אי אפשר לא לאהוב את קייט וינסלט, שלא מתביישת במידותיה הטובות. אבל השילוב שחור-לבן הזה בכאילו חולצה וחצאית מתקרב במהירות לרשימת הטריקים המשומשים ביותר בספר, והשרוולונים המתנפנפים, בשילוב הפתח הצר בחזה, יוצרים אפקט של בלקון מתפקע, גם אם למעשה היא חפה מפשע.
כסאקרית שידורים חוזרים של מופע שנות ה-70, מילה קוניס היא בהחלט כוס התה שלי. השמלה שלה כאן לא רעה, אבל ממנה ציפיתי ליותר: היא נראית כאן פשוט חיוורת, ואיכשהו הגזרה לא עושה חסד עם הגוף הנפלא שלה. קלסו לא היה נותן לזה לקרות!
טינה פיי היא אם טרייה, וגם קומיקאית מבריקה. כנראה בגלל זה היא חשבה ששמלה מאצות ים ורודות זה מצחיק. אבל לא אכפת לי מה היא לובשת: העיקר שרוק 30 תחזור כבר!
מכירות את החנויות האלה, שמרחוק נראה כאילו הן מוכרות שמלות, ומקרוב מתברר שזו רק חנות בדים? נטלי פורטמן, הגאווה הלאומית, נראית כאילו כל כך התלהבה מהבד, שלא טרחה בקטנות כמו תפירה וכאלה, אלא פשוט כרכה, כמו מגבת אמבטיה. אבל יפה לה הצבע!
מישל וויליאמס היתה קרן האור היחידה ב"דוסון קריק" המעיקה, והיום היא שחקנית מגוונת ומפתיעה. מפתיעה כמו השמלה, שתפורה מריפוד של ספה בבורדל. אני מקווה שהיא עברה ניקוי יבש.
לאמה סטון המאמי יש כנפי טיס. רק שמשום מה היא שמה אותן על החגורה. חוץ מזה, אן שרלי היתה מריעה על שילוב הצבעים הנועז הזה לג'ינג'ית כמוה.
שרה מישל גלר, פעם באפי אהובתי, והיום אישה בלי הרבה שיקול דעת, בשמלת חתונה שכנראה היתה מעורבת בתאונה עם משאית של עטי פיילוט.
דיאן ליין יפהפיה - ולא רק ביחס לגילה. גם השמלה עדינה ויפה, אבל נראית כאילו היתה מעורבת בתאונת עבודה עם קופסת מסמרים. חבל! 
הדבר הזה שבתוכו מתחבאת אמנדה פיט מזכיר לי הרבה דברים. מברשת לניקוי בקבוקים, למשל. או שנדליר. ואפילו עץ שנעטף היטב בנייר טואלט. מה היא מנסה להסתיר? האמת, אולי היא לבשה למטה מכנסי טרנינג, שיהיה נוח, וזו הסוואה מצוינת. ואולי יש לה שם גבס על הרגל. או ציץ שלישי. הכל יכול להיות, מתחת לשכבות המתנפנפות האלה.
כשראיתי את התמונה הזו אמרתי לעצמי: המממ, התלבשה יפה, השחקנית המבוגרת הזו. שמלה מאוד מחמיאה לגילה. רגע, מי זאת בכלל? אופס, איון רייצ'ל ווד, בת 20 וטיפה. קראתי בראיונות שנמאס לה מתפקידי הנערות. זו כנראה הדרך שלה להתחיל לקבל תפקידי דודות. מה שכן, גם סידור השיער המוקפד מדי פה תורם מאוד למראה ה, איך נאמר זאת, מיושב בדעתו.
