ביום שני בבוקר יצאנו את וגאס והגענו לספרינגדייל, עיירונת שהיא שער הכניסה לשמורת זאיון, וששבתה את ליבנו. ברור שזו עיירה מבוססת תיירות לחלוטין, אבל בניגוד למקומות אחרים מסוג זה, הכל כאן מאוד נעים ונחמד, מכבדים את התיירים ולא אומרים "יאללה, הם תקועים פה, בואו נדפוק אותם וניקח מחירים מופקעים". אכלנו בשני מקומות חמודים מאוד - The Pizza and Noodle co - אין שם נודלס דרך אגב, אלא פסטה - ואוסקר'ס קפה. משום מה רוב המקומות בעיר מגישים מנות בסגנון מקסיקאי. פקדנו גם את הסופר המקומי שהתגלה כגדול ומספק.
בשלישי בבוקר השכמנו, אכלנו כריכים בחדר ולא דילגנו על הפדיחה היומית - מיץ תפוחים שנשפך על המיטה ונראה כמו שלולית של אתם יודעים מה... השארנו את המזוודות בקבלה ונסענו לכבוש את ההר, כלומר לעשות את המסלול המפורסם והתלול - עלייה של כ-500 מטר - האנג'לס לנדינג. די חששנו כי התחזית היתה ליום גשום עם סופות רעמים, אבל הריינג'רים לא התרגשו, אמרו שמקסימום יהיה קצת רטוב.
שמורת זאיון יפהפיה ומיוחדת, הרים אדומים מתנשאים בשלל צורות מוזרות מעל לקניון שחתר בהם הוירג'ין ריבר. כפי שאפשר להבין משמה, היא גם רליגיוזית במיוחד: שלוש פסגות מרשימות במיוחד בה נקראות אברהם, יצחק ויעקב.
יצאנו לדרך. הטיפוס מפרך, אין מה לומר, במיוחד כשבדרך למעלה עוקפים אותנו כל מיני עזי הרים, כולל שני אנשים שפשוט רצו במעלה וגם במורד ההר. אמא'לה. בסוף הגענו לנקודה שקראנו לה צ'קפוינט צ'יקן - המספקת תצפית מסחררת על נהר הבתולה הזורם הרחק למטה, ואל המשך המסלול - על פסגת הר צרה ברוחב של מטרים ספורים - והבנו שכאן מתחיל החלק הקשה באמת. אני עד עכשיו לא מבינה מי המטורף שהגה מסלול כזה, לפסגה הצרה והתלולה כל כך, עם כמה חבלי מתכת לקישוט. בכל זאת, לקחנו את זה כאתגר והמשכנו למעלה, עד שמטרים ספורים לפני הסוף ראינו אנשים שהתחילו לחזור והבנו שהדרך למטה היא אותה דרך בדיוק. כאן נשברנו ועשינו אחורה פנה, חוזרים את רוב הדרך לסקאוט לוקאאוט על התחת. יובל חטף סחרחורת גבהים חמורה. אחר כך דילגנו בשמחה את כל הדרך למטה, מחייכים אל כל התיירים המתנשפים במעלה. מזג האוויר עמד לצידנו - היה מעונן חלקית וקריר, מה שמאוד עזר לנו לטפס, אבל היו גם קצת שמיים כחולים שהציגו את הקניון במיטבו. יכולנו לצלם 100 תמונות בכל מטר שעברנו, כמה שהמקום עוצר נשימה. בדיעבד, נראה לי שהיינו מסתפקים בלהגיע לנקודת התצפית.
אחרי ארוחת הצהריים בקפה של אוסקר - הידועים במנת הדגל, פיש מאהי מאהי משהו - במיקום מושלם בחוץ עם הצוקים האדומים של זאיון מסביב, המשכנו לברייס. נסענו דרך מנהרת כרמל בכביש יפהפה, אבל גם אחריו הדרך היתה נפלאה.
בברייס, כלומר טרופיק, התברברנו קצת עם המלונות - נכנסנו ברגל גאה למלון שבעצם ביטלנו, לא הבנו למה אנחנו לא רשומים שם ואחר כך התלוננו על החדר - נבנה בשנות ה-50 ולא שופץ מאז, עם נוף מקסים לחניון קרוואנים. בסוף הבנו שזה לא המלון הנכון, בעל הבית הסכים לשחרר אותנו בלי חיוב ואמר שהוא יכול להשכיר את החדר ב-170 דולר ללילה. הגענו למלון האמיתי - Bryce Canyon Inn. זה מה שמקבלים ב-78 דולר ללילה כולל מסים: חדר קטן ונזירי, מיטה שידעה ימים יפים יותר לפני 20 שנה ובלי מים חמים. אבל לפחות הכל נראה מחודש ונקי, ויש אינטרנט! אז מי צריך מים חמים, אפילו אם הוא הזיע את האנג'לס לנדינג. יצאנו לסיבוב תצפיות בברייס, אבל מישהו שכח את המצלמה, ואת הנופים היוצאים מין הכלל, באמת, שנותרנו בלי מלים מולם, של הערב יורד על ברייס וסביבתה, נצטרך לצלם בפעם הבאה. מה שכן, קרררר ורוחניייי פה. בדרך מהתצפיות עצרנו לארוחת ערב במקום שלפי הלונלי פלאנט הכי טוב באזור - ברייס לודג', בתוך הפארק - כי אחרי כמה ימים של פיצות ולחם ובאופן כללי דברים עם הרבה בצק רצינו קצת שינוי. המקום מקסים ומלא אווירה של Chalet הררי, האוכל איום ונורא ויקר מאוד. כמובן.
המשכנו הביתה לחדרנו הקט, קצת גלישה באינטרנט, קצת רעידות במקלחת של מים לא חמים (בקבלה הבטיחו שיהיה בסדר אבל לא היה) ולמיטה. את ההתעוררות הרגילה של 2 בלילה הצלחתי לעבור, את זאת של 4 כבר לא, והתיישבתי לכתוב.
יצאנו לדרך. הטיפוס מפרך, אין מה לומר, במיוחד כשבדרך למעלה עוקפים אותנו כל מיני עזי הרים, כולל שני אנשים שפשוט רצו במעלה וגם במורד ההר. אמא'לה. בסוף הגענו לנקודה שקראנו לה צ'קפוינט צ'יקן - המספקת תצפית מסחררת על נהר הבתולה הזורם הרחק למטה, ואל המשך המסלול - על פסגת הר צרה ברוחב של מטרים ספורים - והבנו שכאן מתחיל החלק הקשה באמת. אני עד עכשיו לא מבינה מי המטורף שהגה מסלול כזה, לפסגה הצרה והתלולה כל כך, עם כמה חבלי מתכת לקישוט. בכל זאת, לקחנו את זה כאתגר והמשכנו למעלה, עד שמטרים ספורים לפני הסוף ראינו אנשים שהתחילו לחזור והבנו שהדרך למטה היא אותה דרך בדיוק. כאן נשברנו ועשינו אחורה פנה, חוזרים את רוב הדרך לסקאוט לוקאאוט על התחת. יובל חטף סחרחורת גבהים חמורה. אחר כך דילגנו בשמחה את כל הדרך למטה, מחייכים אל כל התיירים המתנשפים במעלה. מזג האוויר עמד לצידנו - היה מעונן חלקית וקריר, מה שמאוד עזר לנו לטפס, אבל היו גם קצת שמיים כחולים שהציגו את הקניון במיטבו. יכולנו לצלם 100 תמונות בכל מטר שעברנו, כמה שהמקום עוצר נשימה. בדיעבד, נראה לי שהיינו מסתפקים בלהגיע לנקודת התצפית.
אחרי ארוחת הצהריים בקפה של אוסקר - הידועים במנת הדגל, פיש מאהי מאהי משהו - במיקום מושלם בחוץ עם הצוקים האדומים של זאיון מסביב, המשכנו לברייס. נסענו דרך מנהרת כרמל בכביש יפהפה, אבל גם אחריו הדרך היתה נפלאה.
בברייס, כלומר טרופיק, התברברנו קצת עם המלונות - נכנסנו ברגל גאה למלון שבעצם ביטלנו, לא הבנו למה אנחנו לא רשומים שם ואחר כך התלוננו על החדר - נבנה בשנות ה-50 ולא שופץ מאז, עם נוף מקסים לחניון קרוואנים. בסוף הבנו שזה לא המלון הנכון, בעל הבית הסכים לשחרר אותנו בלי חיוב ואמר שהוא יכול להשכיר את החדר ב-170 דולר ללילה. הגענו למלון האמיתי - Bryce Canyon Inn. זה מה שמקבלים ב-78 דולר ללילה כולל מסים: חדר קטן ונזירי, מיטה שידעה ימים יפים יותר לפני 20 שנה ובלי מים חמים. אבל לפחות הכל נראה מחודש ונקי, ויש אינטרנט! אז מי צריך מים חמים, אפילו אם הוא הזיע את האנג'לס לנדינג. יצאנו לסיבוב תצפיות בברייס, אבל מישהו שכח את המצלמה, ואת הנופים היוצאים מין הכלל, באמת, שנותרנו בלי מלים מולם, של הערב יורד על ברייס וסביבתה, נצטרך לצלם בפעם הבאה. מה שכן, קרררר ורוחניייי פה. בדרך מהתצפיות עצרנו לארוחת ערב במקום שלפי הלונלי פלאנט הכי טוב באזור - ברייס לודג', בתוך הפארק - כי אחרי כמה ימים של פיצות ולחם ובאופן כללי דברים עם הרבה בצק רצינו קצת שינוי. המקום מקסים ומלא אווירה של Chalet הררי, האוכל איום ונורא ויקר מאוד. כמובן.
המשכנו הביתה לחדרנו הקט, קצת גלישה באינטרנט, קצת רעידות במקלחת של מים לא חמים (בקבלה הבטיחו שיהיה בסדר אבל לא היה) ולמיטה. את ההתעוררות הרגילה של 2 בלילה הצלחתי לעבור, את זאת של 4 כבר לא, והתיישבתי לכתוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה