גייזרים ובריכות חמות, אבל בעיני זה המקום היפה ביותר בילוסטון. עדיין היה גשום אבל עשינו מסלול בוצי קטן ומלכלך לאגם הטרוטה הקטן והיפה. אחר כך היתה התקהלות על הכביש וכשעצרנו ראינו חיה שטרם הסכמנו אם היא קויוטי או זאב - אבל ריינג'ר שנסע מאחורינו מנע מאיתנו לעצור. די התרגזנו, אבל בהמשך קיבלנו פיצוי בענק - כשהתקהלות נוספת גילתה לנו דוב שחור משוטט לו ליד צומת הכניסה לעמק הלאמר. יובל רץ וצילם אותו מקרוב למרות מחאותי הנמרצות. אפילו היפנים שמרו יותר מרחק.
יובל משתגע מכל הגייזרים והבריכות החמות על שפע צבעיהן, אבל ליבי נוטה אחרי בעלי החיים דווקא. כמה מרגש לראות אותם כל כך מקרוב... למרבה הצער גם היינו עדים למפגש קרוב מדי. מכונית שנסעה לפנינו, במהירות נמוכה אפילו מזו המותרת, האטה פתאום וקלטנו אייל צעיר על הכביש. היינו בטוחים שהוא יספיק לבלום אבל היתה התנגשות צדית ביניהם... האוטו חטף מכה, גם האייל, אבל הוא המשיך לרוץ, ואז עבר שוב לפני האוטו שלנו. זו היתה מכונית קטנה, בניגוד לרוב הטנקים שנוסעים פה בארה"ב, והנהג באמת נסע לאט מאוד, כך שאני מקווה שהאייל יצליח להתאושש...
למחרת בבוקר קמנו, לראשונה בילוסטון, למזג אוויר יפה. נסענו לטיול פרידה מהשמורה, מסלול נחמד ליד נהר ילוסטון המוביל לתצפיות יפהפיות על המפלים. בדרך נצפו זוג אווזי בר מקרקרים זה לזה בשטף.
נפנפנו לשלום לנהרות היפים של ילוסטון, לדרך היפהפיה מהשמורה לעיירה שבה לנו ולכל החיות הנהדרות, והמשכנו לאידהו פולס כדי ללון בה בדרכנו מערבה. למחרת ביקרנו ב"קרייטרס אוף דה מון" - אזור מכוסה לבה שהתקרשה בצורות שונות ממש לאחרונה, לפני 2000 שנה ככה. הצטרפנו לסיור שהדריך הריינג'ר שזכה לשם "יוצמך". לא היה כל כך מעניין. המשכנו בנסיעה לבויזי, שם בילינו ערב קיץ נחמד בעיר הבירה של אידהו, המרכזת 200 אלף איש מתוך 500 אלף בכל המדינה...
למחרת- נסיעה ארוכה ארוכה לאורך אידהו, אורגון הירוקה וואשינגטון, כדי להגיע לשמורה הלאומית הר רייניר. מיקימה נסענו על כביש 12 היפהפה, כשנהר מלווה אותנו לאורך כל הדרך, בינות ליערות שהולכים ונעשים צפופים ועבותים. החדר שאליו הגענו, בעיירונת פקווד, אמנם היה קצת מיושן, אבל ענק, עם חלונות הפונים הישר אל תוך היער. נפלא. את ארוחת הערב סעדנו במקום שישבו בו עוד 4 אנשים מלבדנו, ופצחנו בשיחה עם דון הידידותי, תושב טקומה שיש לו גם בקתה בפקווד. הבנו שיש במקום הזה חודשיים בשנה שהם לא חורף. בדיוק ההיפך מישראל...
למחרת נכנסנו סוף סוף לשמורה ונסענו לאזור הנקרא פרדייז, שם רצינו לעשות מסלול הליכה. אלא ששני ישראלים חפיפניקים שכמונו לא בדקו מראש, וכך לא ידענו שגם לקראת אמצע יוני, האזור עדיין מכוסה בכמה מטרים של שלג. ראינו כמה אנשים שיצאו למסלול, אבל הם לבשו ציוד מרשים ביותר. בדרך לשם, ממש על הכביש, ראינו לפתע תנועה - שהתגלתה כארבעה גורים מתוקים של יצור כלבי כלשהו. הריינג'רית שהראינו לה את התמונות סיפרה שמדובר בגורי שועל אדום, ושאלה בחשדנות אם לא האכלנו אותם. ענינו שכמובן שלא, והיא הסבירה שאמא שועלה רגילה שאנשים מאכילים אותה, ולכן מיקמה את מאורתה לצד הכביש - מה שכמובן מהווה סכנה גדולה לגורים.
בהמשך היום סבנו את רייניר והקפנוהו, נדהמים משפע השלג והקרחונים. לקראת ערב הוא אף נאות להסיר מפסגתו את צעיף העננים ולהצטלם קצת בקלוז אפ.
היום בבוקר המשכנו אל הקצה המערבי של ארה"ב - חצי האי אולימפיק. יערות גשם וחופי אוקיינוס יפהפיים ומבודדים. מה אומר לכם, האמריקאים האלה, לא מזהים הזדמנויות מסחריות. באף חוף כאן אין בית קפה שמשתלט על שטח עצום ומשמיע מוסיקה איומה ברמקולים. למעשה, אין שם כלום, חוץ מגזעי עצים שנפלו, חול אפור וסלעים דרמטיים מזדקרים מהמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה