אגם בלב המדבר

את מחצית היום הראשונה של היום השני שלנו במואב שביוטה היפה הקדשנו לשייט ראפטינג בנהר הקולורדו. בחרנו באופציה הרגועה ביותר לפחדנים אחרי שקיבלנו אישורים חוזרים ונשנים לכך שאולי נושפרץ אך בשום פנים ואופן הראפט לא יתהפך על יושביו. ואכן, נהר הקולורדו המפורסם נמצא בעונה זו במצב רגוע למדי - כנראה שהשלגים טרם הפשירו. היה שיט שקט ושלו למדי, מלווה כמובן בנופים ופה ושם הצביעה המדריכה-שייטת שגם היתה אחראית על המורל על אחוזות נופש שבהן משלמים 400 דולר ללילה על שפת הנהר, או על בית שאמור להיות בבעלותו של ג'ון טרבולטה. היה חם...
אחרי הצהריים יצאנו לדרוש בשלום הסמל הידוע של יוטה - קשת הדליקייט ארץ', השוכנת בפארק הלאומי ארצ'ס, על גבעה מרוחקת. הטיפוס בשמש אחה"צ היה מפרך, ובסוף בסוף, כשהתגלתה הקשת מעבר לפינת סלע, התברר שהיא מקבלת את שפע האורחים ברוח עזה שאיימה להעיף את היפניות הדקיקות לתהום והטיחה חול בפנים. ועדיין, במקום השתרך תור ארוך של כל אלה שביקשו להצטלם למרגלות הקשת בענן.

למחרת עזבנו את מלוננו הנעים והנוח במואב, ויצאנו אל מחוז נידלס שבקניונלנדס. הדרך ארוכה, אבל יפה מאוד, וכשנכנסים לתחומי השמורה מצטרף לנופי המדבר עמק ירוק יפהפה. גולת הכותרת הוא ללא ספק סלע הניוזפייפר - שם השאירו אינדיאנים קדמונים שפע סיפורים, שלצערנו כיום איש לא יודע לפענח אותם.

ואם חשבנו שעברנו כבר בכמה וכמה חורים מרוחקים, מקום הלינה שלנו לאותו ערב, מקסיקן האט שעל גדות נהר הסן חואן, היתה החור הנידח מכולם. מוטל לא משהו, שתיים ורבע מסעדות שמנצלות היטב את הריחוק מהציוויליזציה והגרוע מכל - חיבור אינטרנט שלא עובד. מכאן תיכננו לבקר במוניומנט ואלי, שזכה לשפע שבחים במדריכי התיירים, שהזכירו שוב ושוב כיצד התפרסם בסרטים (פורסט גאמפ, מערבונים) ובפרסומות (איש המרלבורו). אלא שתצורות הסלע האדומות המרהיבות מרהיבות קצת פחות לעיניים שכבר השתאו לנוכח פלאי זאיון, ברייס והקניונלנדס, וכדי להוסיף לכך, הגענו לשם בעיצומה של סופת חול באווירת סוף העולם, שחיסלה כל סיכוי לטיול במקום.

את הפיצוי קיבלנו למחרת, כשחצינו את הגבול לאריזונה והגענו לאגם פאוול היפהפה ומרובה השלוחות, אגם מלאכותי שנוצר לאחר הקמת סכר גלן על הקולורדו. התמקמנו במלון עם נוף לאגם, ויצאנו לשיט של כשעה וחצי בין הקניונים שבתוכם מתפתל האגם. כל השטים היו מצוידים במצלמות על, כאלה ששוקלות 5 קילו לפחות. ראינו כבר הרבה צלמים עמוסי ציוד במסלול הזה, אבל כאן התופעה הגיעה לשיא, כשבמשפחה של חמש נפשות, לכל אחד היתה מצלמה משלו. גם זוגות רבים מטיילים עם מצלמה לכל אחד, ואפילו חצובות אישיות... אין מה לומר, השיט הזה סיפק פוטו-אופ רבות במיוחד.

השקיעה על האגם נהדרת והצבע של האגם הכחול ממש זורח על רקע הנוף המדברי. מזכיר קצת את ים המלח, רק הרבה יותר מרשים ויפה, וכאן באמת יש תיירים, וגם מים... אחרי כל המראות היפים בזאיון, ברייס וקניונלנדס, אגם גדול על רקע המדבר הוא עוד נוף ייחודי שמחכה לתיירים שחששו שמא הם כבר שבעים ממראות המדבר של יוטה. אז אם אתם באזור, אל תדלגו על האגם. כדאי גם להגיע בקרוב: לפי מהדורת הלונלי פלאנט מ-2008, האגם איבד 50% ממימיו מאז 1999...

ממאדים למואב

לפעמים הג'ט לג הוא ברכה. כשקמים בחמש בבוקר אפשר להספיק המון דברים - להתעדכן ולעדכן באינטרנט, לדבר עם ההורים בסקייפי ולהתייצב ראשונים בשמורת הטבע. כך היינו לבדנו כמעט בשמורת ברייס שביוטה. ההרגשה להלך בנופי הירח האלה היא כאילו נחתנו זה עתה בחללית בכוכב אחר. המצלמה פעלה נונסטופ, כשהמראות היפים באמת מתגלים עם תחילת הטיפוס חזרה בגני המלכה. כאן התגלעו חילוקי דעות בשאלה מי יותר יפה - אבא או אמא? אני מצדדת בברייס, ויובל בזאיון.

אכלנו סנדוויצים על ספסל שחיכה לנו בנקודת הסיום, סאנרייז פוינט, כשמאחורינו עוברים עשרות התיירים המאחרים לקום, ויצאנו לדרך הארוכה אל מואב, דרך השמורה של גרנד סטיירקייס אסקלנטה. בדרך עברנו בנקודת התצפית במייל ה-70 בכביש 12 - שווה עצירה עם נוף של כל דרום יוטה. אחר כך עצרנו בבית הקפה שכל מדריכי התיירים ממליצים עליו - Kiva Koffeehaus, במייל ה-73, חצוב בתוך הסלע עם נופים נפלאים, ותפריט נחמד וממש לא יקר בהתחשב במיקום, של שתייה חמה וקלה וארוחות קלות. עוגיית השוקולד צ'יפס הענקית ב-75 סנט נהדרת, והמקום נכנס לרשימת ה"יכול היה בקלות להיות מלכודת תיירים, אבל בחר להיות מקום נעים".






בהמשך עברנו ביעף בשלל עיירות קטנות, טיפסנו עם הכביש מעלה מעלה. בכל כביש שנסענו בו היו נופים מרשימים כל כך - הרי הנרי ולה-סאל המושלגים, תצורות סלע שונות בשלל גווני האדום ולפעמים קצת ירוק. באמת, נראה לי שאת הנופים המדהימים ביותר ראינו פשוט בעודנו יושבים במכונית. אי אפשר להאמין כמה יופי יכול להקיף מסלול אספלט, ואיך לפעמים בכל כיוון שמפנים את הראש רואים נוף יפהפה אחר.

אחרי נסיעה של שש וחצי שעות, כולל כמה עצירות, נחתנו במואב. העיירה עצמה ממוסחרת מאוד, וחסרה מאוד את החן השקט והצנוע של ספרינגדייל. התנועה ההומה ברחוב הראשי לא היתה מביישת את אחד הרחובות הראשיים בת"א. בבוקר למחרת יצאנו אל קניונלנדס. הגענו קצת לפני שמונה ושוב היינו כמעט לבדנו במסלול ה-Grand view היפהפה ומסחרר הראשים, וגם קל מאוד. מומלץ ביותר. אחר כך עשינו את מסלול ה-Upheaval Dome, הצופה למכתש בקוטר של מייל שהמדענים עדיין חלוקים בדעתם בנוגע לנסיבות לידתו. נראה שלבוגרי המכתשים של הנגב הוא לא כל כך מעניין. המשכנו לעבר ה-Dead horse point - נקודת תצפית על נהר הקולורדו, שזכתה בשם המוזר בעקבות אירוע מצער של הזנחת בעלי חיים שהתרחש כאן לפני שנים רבות.

כמו אריה בזאיון

ביום שני בבוקר יצאנו את וגאס והגענו לספרינגדייל, עיירונת שהיא שער הכניסה לשמורת זאיון, וששבתה את ליבנו. ברור שזו עיירה מבוססת תיירות לחלוטין, אבל בניגוד למקומות אחרים מסוג זה, הכל כאן מאוד נעים ונחמד, מכבדים את התיירים ולא אומרים "יאללה, הם תקועים פה, בואו נדפוק אותם וניקח מחירים מופקעים". אכלנו בשני מקומות חמודים מאוד - The Pizza and Noodle co - אין שם נודלס דרך אגב, אלא פסטה - ואוסקר'ס קפה. משום מה רוב המקומות בעיר מגישים מנות בסגנון מקסיקאי. פקדנו גם את הסופר המקומי שהתגלה כגדול ומספק.
בשלישי בבוקר השכמנו, אכלנו כריכים בחדר ולא דילגנו על הפדיחה היומית - מיץ תפוחים שנשפך על המיטה ונראה כמו שלולית של אתם יודעים מה... השארנו את המזוודות בקבלה ונסענו לכבוש את ההר, כלומר לעשות את המסלול המפורסם והתלול - עלייה של כ-500 מטר - האנג'לס לנדינג. די חששנו כי התחזית היתה ליום גשום עם סופות רעמים, אבל הריינג'רים לא התרגשו, אמרו שמקסימום יהיה קצת רטוב.

שמורת זאיון יפהפיה ומיוחדת, הרים אדומים מתנשאים בשלל צורות מוזרות מעל לקניון שחתר בהם הוירג'ין ריבר. כפי שאפשר להבין משמה, היא גם רליגיוזית במיוחד: שלוש פסגות מרשימות במיוחד בה נקראות אברהם, יצחק ויעקב.
יצאנו לדרך. הטיפוס מפרך, אין מה לומר, במיוחד כשבדרך למעלה עוקפים אותנו כל מיני עזי הרים, כולל שני אנשים שפשוט רצו במעלה וגם במורד ההר. אמא'לה. בסוף הגענו לנקודה שקראנו לה צ'קפוינט צ'יקן - המספקת תצפית מסחררת על נהר הבתולה הזורם הרחק למטה, ואל המשך המסלול - על פסגת הר צרה ברוחב של מטרים ספורים - והבנו שכאן מתחיל החלק הקשה באמת. אני עד עכשיו לא מבינה מי המטורף שהגה מסלול כזה, לפסגה הצרה והתלולה כל כך, עם כמה חבלי מתכת לקישוט. בכל זאת, לקחנו את זה כאתגר והמשכנו למעלה, עד שמטרים ספורים לפני הסוף ראינו אנשים שהתחילו לחזור והבנו שהדרך למטה היא אותה דרך בדיוק. כאן נשברנו ועשינו אחורה פנה, חוזרים את רוב הדרך לסקאוט לוקאאוט על התחת. יובל חטף סחרחורת גבהים חמורה. אחר כך דילגנו בשמחה את כל הדרך למטה, מחייכים אל כל התיירים המתנשפים במעלה. מזג האוויר עמד לצידנו - היה מעונן חלקית וקריר, מה שמאוד עזר לנו לטפס, אבל היו גם קצת שמיים כחולים שהציגו את הקניון במיטבו. יכולנו לצלם 100 תמונות בכל מטר שעברנו, כמה שהמקום עוצר נשימה. בדיעבד, נראה לי שהיינו מסתפקים בלהגיע לנקודת התצפית.
אחרי ארוחת הצהריים בקפה של אוסקר - הידועים במנת הדגל, פיש מאהי מאהי משהו - במיקום מושלם בחוץ עם הצוקים האדומים של זאיון מסביב, המשכנו לברייס. נסענו דרך מנהרת כרמל בכביש יפהפה, אבל גם אחריו הדרך היתה נפלאה.
בברייס, כלומר טרופיק, התברברנו קצת עם המלונות - נכנסנו ברגל גאה למלון שבעצם ביטלנו, לא הבנו למה אנחנו לא רשומים שם ואחר כך התלוננו על החדר - נבנה בשנות ה-50 ולא שופץ מאז, עם נוף מקסים לחניון קרוואנים. בסוף הבנו שזה לא המלון הנכון, בעל הבית הסכים לשחרר אותנו בלי חיוב ואמר שהוא יכול להשכיר את החדר ב-170 דולר ללילה. הגענו למלון האמיתי - Bryce Canyon Inn. זה מה שמקבלים ב-78 דולר ללילה כולל מסים: חדר קטן ונזירי, מיטה שידעה ימים יפים יותר לפני 20 שנה ובלי מים חמים. אבל לפחות הכל נראה מחודש ונקי, ויש אינטרנט! אז מי צריך מים חמים, אפילו אם הוא הזיע את האנג'לס לנדינג. יצאנו לסיבוב תצפיות בברייס, אבל מישהו שכח את המצלמה, ואת הנופים היוצאים מין הכלל, באמת, שנותרנו בלי מלים מולם, של הערב יורד על ברייס וסביבתה, נצטרך לצלם בפעם הבאה. מה שכן, קרררר ורוחניייי פה. בדרך מהתצפיות עצרנו לארוחת ערב במקום שלפי הלונלי פלאנט הכי טוב באזור - ברייס לודג', בתוך הפארק - כי אחרי כמה ימים של פיצות ולחם ובאופן כללי דברים עם הרבה בצק רצינו קצת שינוי. המקום מקסים ומלא אווירה של Chalet הררי, האוכל איום ונורא ויקר מאוד. כמובן.
המשכנו הביתה לחדרנו הקט, קצת גלישה באינטרנט, קצת רעידות במקלחת של מים לא חמים (בקבלה הבטיחו שיהיה בסדר אבל לא היה) ולמיטה. את ההתעוררות הרגילה של 2 בלילה הצלחתי לעבור, את זאת של 4 כבר לא, והתיישבתי לכתוב.

ג'ט לג ובזבוז בלאס וגאס

ובכן, הדבר קם והיה.

אחרי חודשים של תכנונים וחלומות, קמנו בבוקר, כלומר בחמש בבוקר אחרי לילה ללא שינה לפחות אצל חלקנו, גררנו שתי מזוודות למטה ועלינו על מונית לנתב"ג, בדרכנו ל-40 יום של תהיות וטעיות במערב ארה"ב.
טוב, קודם כל, טיסה של 2 עצירות ביניים ו-26 שעות בסך הכל היא ממש לא פיקניק. למעשה, כבר בטיסה השנייה, מלונדון לשיקגו, נמאס לי מהכל ורציתי כבר לחזור הביתה. מזל שבאותו רגע כבר אי אפשר היה לעשות סיבוב פרסה.
הגענו בחצות לוגאס - בזמן שנהג המונית עשק אותנו בסיבובים מיותרים, העיר נראתה כאילו רק התעוררה. הגענו למלון Aria, חדש ומפואר מאוד, חדר ענקי עם חצי נוף לסטריפ ושפע שיכלולים.
היום שלמחרת הוקדש לחיפוש אינטרנט חינם. עברנו בכל סטארבקס ומקדונלדס בסטריפ ופשוט אין! בסוף בסוף מצאנו בעזרת קסם: נכנסנו למרכז הקניות של המייל הקסום, התיישבנו ליד הסטארבקס והופ - חיבור אינטרנט חינם! למותר לציין שנתקענו שם לשעה וחצי.
חוץ מזה ביקרנו ב-MGM גראנד וראינו את האריה המסכן בשטח הקטנצי'ק שהקצו לו, בוניישיאן - שיא הגיחוך עם הגונדולות בתעלה בגובה 10 ס"מ. בזמן שגיחכתי בליבי על הפראיירים ששטים בהן, יובל חשש שגם אני ארצה לשוט באחת - בסיזרס פאלאס, בבלאג'יו שמצא חן בעינינו כי לפחות בעיצוב שלו יש משהו מקורי ולא רק העתקה. שם גם רכשנו כרטיסים למופע O של סירק דה סוליי. בסיום סיבוב הקניונים מחכה לנו עוד יום בוגאס, הפעם בבלאג'יו, ככה שנוכל לרדת בכפכפים להופעה. דרך אגב, גם אנחנו לא הצלחנו להזמין דרך טיקטמאסטר, בבלאג'יו בקופה נתנו לנו את ה-25% הנחה.
הכל בוגאס עולה כסף - והמון!!! ארוחת הצהרים הכי זולה שהצלחנו למצוא היתה במקדונלדס, 20 דולר. בהמשך, אחרי שהלכנו קילומטרים בכל מלון (מישהו יודע כמה סלוט משינס יש בוגאס?!) והתעייפנו, עצרנו לקולה וכדור גלידה - עוד 20 דולר התאיידו.
אחה"צ הג'ט לג כבר גמר אותנו, בצעד בלימה לקחנו אוטובוס לאאוטלט הכה מפורסם, שם קנינו 4 זוגות נעליים - סנדלים ונעלי הליכה לכל אחד מאיתנו - ב-200 דולר סך הכל. יצאנו מרוצים. דרך אגב, כל המוכרים בדוכנים באאוטלט (לא החנויות אלא על השבילים, כאלה שמוכרים קרמים של ים המלח ושאר קשקושים) הם ישראלים.
בערב אכלנו בבורגר סטריפ, ליד הפאשן שואו מול, לפי המלצה של לונלי פלאנט. נחמד ומילקשייקים מצוינים. לא יקר בסטנדרטים של הסטריפ. בדרך חזרה עברנו ליד המופע של טרזור איילנד, שבו בחור מסכן נשבה בקסמן של סירנוצ בלבוש מינימלי. זהנראה מגוחך להפליא, אבל מאות תיירים בהו בו בפה פעור.
למחרת בבוקר השכמנו ולקחנו עוד מונית לשדה התעופה, אחרי שהבנו שכמעט אין אפשרות להגיע בתחבורה ציבורית. התקשקשנו עם האוטו - משום מה רוב המכוניות במגרש היו מתוצרת קאיה, התלבטנו בין פורד פוקוס לקורולה ובסוף לקחנו דווא יונדאי אלנטרה, בגלל הקרוז קונטרול - ויצאנו לאזור זאיון.

לאט לאט התגלו מרחוק ההרים האדומים והמרשימים של זאיון, למרות מזג האוויר המעונן. הכבישים פשוט נהדרים. הגענו בשתיים בצהריים לבסט ווסטרן בספרינגדייל, הוא מאוד נחמד (אינטרנט חינם בחדרים!!!) אבל איכשהו קיבלנו את החדר היחיד שאין לו נוף (מוסתר על ידי השלט של המלון). נו מילא, רק ליום אחד. אכלנו משהו והספקנו לבקר באמרלד פולס -שביל די קל שאמור להוביל לבריכות בצבע ארגמן. כנראה שלא ירדו כאן הרבה גשמים החורף, או שהשלגים טרם הפשירו, כי הבריכות היו שלוליות עכורות למדי. סיימנו את היום בחדרנו נטול הנוף, אחרי פיצה חביבה בספרינגדייל. אוף, ממש אי אפשר לאכול פה משהו שאין בו 30% שומן ומעלה. נקווה שנצלח את הטיול הזה עם עורקים שלמים ובריאים.